האדם מחפש משמעות

אם מוכרחים למצוא קו מחבר בין שלוש היצירות שנפגשו על במת "מסך 1", שעלה אמש בבכורה במסגרת אירועי "הרמת מסך", אפשר לומר שיהיה זה שימת האינדיבידואל במרכז. את הערב פותחת יצירתו של שלומי ביטון, "אחד", שבה היחיד ניצב מול העולם. ביצירתה של מאמי שימאזאקי, היחיד מוקף- כמעט טובע - ביחידותו ובשונותו משאר העולם. סהר עזימי, שיצירתו "עכשיו אני רוצה לברוח" נועלת את הערב, מתערבב בתוך שתי נשים שדרכן הוא תוהה את מי אנחנו אוהבים כשאנחנו אוהבים ולמה, כשדרך הבחירות נחשף האני. יוצרים מחפשים תשובות

"אחד" – כוריאוגרפיה וביצוע שלומי ביטון

חושך. תדרי רדיו משתנים על רקע שיחות חולין וצקצוקים מרעישים. החושך מעצים את הקולות ואי נוחות מתפשטת. נו, שיתחיל כבר. אחרי כל הרעש והחושך ואי הנוחות והציפייה שמשהו כבר יקרה ושהרעש ירפה, מגיעה הרגיעה המשחררת. המסך נפתח. שלומי ביטון, כוריאוגרף ורקדן עומד תחת אלומת אור, תיק בד מונח ברישול אלכסוני וממנו הוא שולף כדור ברזל, מניח אותו באמצעו של עיגול האור, מדליק פתיל ויוצא, משאיר את הקהל לחכות לפיצוץ. התנועה של ביטון מקוטעת, קפוצה כמו אגרוף ומפוזרת.

 "Beak" – כוריאוגרפיה מאמי שימאזאקי, מוזיקה: שלומי פריג', ביצוע: שימאזאקי, פריג' וצ'יסטו אונו

אחרי שנה של היעדרות חוזרת מאמי שימאזאקי, לשעבר רקדנית להקת "בת-שבע" לבמה ובזאת בלבד יש משהו משמח. בשיתוף עם בן זוגה, המוזיקאי שלומי פריג' ועם הרקדנית צ'יסטו אונו, מניחה שימאזאקי על הבמה איכויות מיצגיות ואסתטיקה עיצובית רבה שבאה לידי ביטוי בתלבושות מקוריות בגוונים של חום וירוק, בקווים נקיים ושקטים ובשימוש באביזרים.

שפת התנועה של שימאזאקי נעה בין קצוות של רכות רבה מצד אחד וחדות ודיוק מנגד. כמכלול רוצה היצירה להעביר תחושת זרות עם ניחוחות געגוע למקום רחוק, אך איכשהו לאורך הדרך משאירה את הצופה מחוץ להתרחשות. כמו ב"אין מקום כזה כמו בית", יצירתה הקודמת של שימאזאקי שהועלתה בשנת 2002 ב"הרמת מסך", כך גם הפעם נדמה כי התנועה אינה מספיקה ושימאזאקי נזקקת למשהו נוסף בכדי להפוך את העבודה לבאמת מעניינת. ב"אין מקום כזה כמו בית", היה זה הטקסט שליווה את התנועה ובעבודה הנוכחית היא בונה אווירה באמצעות השיר "Mad World". "מסביבי פנים מוכרות, מקומות בלויים, פרצופים סחוטים. פיקח ומוקדם לקראת המרוץ היומי בדרך לשום מקום. הדמעות ממלאות את כוסותיהם בלי הבעה. אני מחביא את ראשי רוצה להטביע את הצער. אין מחר... כשאנשים רצים במעגלים, זה עולם משוגע", שר פס הקול ושימאזאקי בונה על הבמה סצינה יפהפייה שסוגרת את העבודה עם פריג' שרוכב על אפניים לשום מקום, צופים שעולים לבמה וממלאים אותה ושתי רקדניות שנבלעות בתוך כל העולם המשוגע הזה. חבל שהחלק הטוב מגיע רק בסוף העבודה.

עבודתו החדשה של סהר עזימי שעוסקת במשולש האהבה הנצחי, קנאה, חילופי תפקידים ומיניות רבת פנים, מלאה כהרגלו של יוצרה, בהומור דק ומשתעשע. עזימי מקפיד על הפרטים ומעצב את התנועה כמו את החלל בדיוק רב. על הבמה פרוש לינוליאום לבן שעליו נמתחו פסים שחורים אולי אנלוגיה למסגרות שייפרצו תוך כדי התרחשות.

"מסך 1" - ב', 22.11, בשעה 20:30 במעבדה בירושלים; ו', 26.11, בשעה 22:00 בסוזן דלל בתל-אביב