העוני כמשבר לאומי
אין בכל תחום חיינו האזרחיים אף בעיה שבוערת יותר מהעוני, אף פצע שמדמם ומסוכן ממנו
ישראל שייכת לעולם הכלכלי הראשון, למשפחת מדינות תעשייתיות מפותחות. התוצר המקומי לנפש, המדד המקובל לרמת החיים ורמת הקידמה, יגיע השנה ל-18 אלף דולר. אך יש מדד חברתי-כלכלי אחד שבו ישראל נראית כמדינה תת-מפותחת, ארץ מפגרת על סף פיצוץ. זהו שיעור האזרחים החיים מתחת לקו העוני.
לפי הסקירה השנתית של הביטוח הלאומי, חצה אשתקד שיעורם של הישראלים העניים את רף 20 האחוזים מכלל האוכלוסייה. אין אף מדינה מערבית מפותחת שבה תחולת העוני, כלומר אחוז העניים, מתקרבת לשיא הישראלי. בארה"ב, למשל, חיו אשתקד מתחת לקו העוני רק כ-10.5 אחוזים מהתושבים, ובמדינות אירופיות רבות אחוז העניים נע סביב 7 עד 9 אחוזים מסך כל האוכלוסייה.
ההשוואה חמורה במיוחד בקרב הילדים. לפחות 31 אחוזים מילדי ישראל חיים במשפחות עניות. בארה"ב שיעור הילדים העניים, כשמשתמשים בהגדרות עוני הדומות לאלה הנהוגות בישראל, נמוך מ-14 אחוזים. בבריטניה חיים בעוני 11 אחוזים מהילדים. במדינות מערב אירופה מובילות אין כמעט ילדים בעוני.
לא רק שהעוני בישראל גבוה בשיעור חריג ובלתי נסבל, הוא גם מתרחב: מספר האזרחים העניים גדל במרוצת חמש שנים – מ-1998 עד 2003 – ב-35 אחוזים (תוספת של 350 אלף), ומספר הילדים הישראלים העניים גדל ב-50 אחוזים (!), תוספת של 200 אלף.
מה גרם לזינוק בעוני ולהפיכתו למחלה מספר 1 של החברה האזרחית הישראלית? קודם כל גרם לכך המיתון הממושך והאבטלה הגבוהה שנבעה ממנו. האבטלה היא מחולל העוני העיקרי: אזרח שאינו מועסק, העוני משתלט עליו ועל משפחתו.
גורם רב עוצמה נוסף בהחרפת העוני היה הייבוא הבלתי מרוסן של עובדים זרים. העובדים הזרים דחקו את רגלי הישראלים ולחצו כלפי מטה את השכר לפועלים לא מקצועיים. רבבות ישראלים הידרדרו בגללם לעוני.
להתרחבות העוני גרם גם המשטר המעוות של קצבאות הילדים ושל התמיכות בתלמידי הישיבות. קצבאות הילדים עודדו ילודה יוצאת דופן דווקא בשכבות חברתיות (המוסלמים, החרדים) שאין ביכולתן לפרנס משפחות גדולות: בכך הן קיבעו את שכפול העוני מדור לדור. בנוסף לכך אפשרו התמיכות למאה אלף גברים חרדים בגיל העבודה להתנתק ממעגל התעסוקה ולחיות על חשבון אחרים – משלמי מיסים, משפחה, קרובים, סעד. לחיות, כמובן, מתחת לקו העוני. התוצאה: יותר ממחצית מעניי ישראל הם לא יהודים ויהודים חרדים. ולבסוף, הסיבות הפוליטיות.
בשנים האחרונות פעלו הממשלות בישראל במישרין להגדלת העוני. בהינף גרזן תקציבי קוצצו בעשרות אחוזים תשלומי הרווחה הסוציאליים של הביטוח הלאומי, תחילה בטענה ש"אין כסף", ואחר-כך בטענה ש"זה יעשה טוב לעניים". נתוני העוני של 2003 משקפים מדיניות קיצונית, שלא הבחינה כראוי בין תיקון להרס, בין הבראה לחניקה, בין רפורמה ברווחה לבין שחיקת יסודותיה.
כך הפך העוני לפצצת הזמן הלאומית של ישראל. אין בכל תחום חיינו האזרחיים אף בעיה שבוערת יותר מהעוני, אף פצע שמדמם ומסוכן ממנו. הקרב להקטנת העוני צריך, לכן, לעמוד בראש סדר העדיפויות האזרחי והכלכלי. מי בכלל ירצה להשקיע במדינה שכל אזרח חמישי וכל ילד שלישי בה חיים מתחת לקו העוני – תהיה רמת החדשנות הטכנולוגית בה גבוהה ככל שתהיה?
עד שנת 2010 חייב שיעור הישראלים שמתחת לקו העוני לרדת ל-15 אחוזים, ושיעור הילדים העניים לרדת ל-20 אחוזים. ניתן להשיג יעדים אלה (ארצות רבות השיגו אותם) באמצעות מדיניות משולבת. מדיניות זו תכלול עידוד היציאה לעבודה אצל מי שמסוגלים לעבוד, עיבוי קצבאות סוציאליות למי שאינם מסוגלים לעבוד, והשקעות ביצירת תעסוקה לקהיליות ושכבות שאין להן סיכוי לעלות בכוחות עצמן על רכבת הצמיחה: הציבור החרדי, הבדואים, ערביי הכפר והערים המעורבות, חלק מעולי אתיופיה וברית המועצות לשעבר ועוד.
ישראל זקוקה בדחיפות לחומת מגן חברתית; העוני כמותו כטרור: אין כלכלה פורחת במקום שבו הוא פורח.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
