"אני רוקד כמו שאני חי"
הרקדן הספרדי המהולל אנטוניו מרקז חוזר לישראל בפעם השישית - ולא מפחד: "אני אמן, אני רוקד ומופיע כל חיי בכל העולם, בכל מקום שבו הקהל רוצה לראות אותי"
אנטוניו מרקז חוזר לישראל בפעם השישית עם ערב חדש שמורכב בעיקרו ממחול ספרדי קלאסי. הכוריאוגרף והרקדן הספרדי, שהשאיר בביקוריו הקודמים את הקהל והמבקרים פעורי פה, לא מפחד מהמזרח התיכון ולא מכיר במילה סכנה.
אתה מגיע לישראל מוקדם מהצפוי בגלל שבלט האופרה של ורשה ביטל את הגעתו לאחר מות ערפאת. גם בביקורך הקודם ב-2002 הגעת בעקבות ביטול של מרס קנינגהם. אתה האמיץ האחרון בשטח?
"אני לא חושב על הסכנה. אני אמן, אני רוקד ומופיע כל חיי בכל העולם, בכל מקום שבו הקהל רוצה לראות אותי. כל היתר לא חשוב לי. הסכנה קיימת בכל מקום. זה נכון שישראל נחשבת למקום לוחץ, אבל אני לא פוליטיקאי והבעיות הפוליטיות הן לא מענייני. התפקיד שלי בעולם הזה הוא לגרום לאנשים הנאה. תרבות מיועדת לכולם, זו תפישת העולם שלי ולכן אינני יכול שלא להביא את התרבות שלי אליכם מכל סיבה שהיא. אני לא יכול לחשוב במונחים של הפצת התרבות רק למקומות שבהם בטוח, מה גם שאין מקום בטוח לגמרי, הסכנה יכולה להימצא בארה"ב, בספרד, בישראל, ברוסיה, ביפן ובמקומות אחרים. אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא. הטרור היום מכה בלי הבחנה גיאוגרפית. אני מודע לזה שיש להקות מחול ספרדיות שפוחדות להגיע לישראל, הן טועות. הייתי בישראל מספיק פעמים ואני יודע שאנשים ממשיכים לחיות. ראיתי אנשים על חוף הים, במסעדות, ברחובות והחיים ממשיכים. בכל מקום שיש חיים, גם התרבות חייבת להימשך. אני מגיע לישראל מכיוון שאני אוהב אותה".
למופע הקודם שהצגת בארץ היה סיפור מסגרת. הפעם אתה מגיע עם ערב שמורכב משתי עבודות מרכזיות שמבוססות על קלאסיקה ספרדית. ספר קצת על התוכנית.
"זה ערב חדש לגמרי שעלה בבכורה באוקטובר בסן סבסטיאן ואחר כך העלינו אותו בפמפלונה ובמדריד. העבודה שפותחת את הערב מבוססת על 'הכובע משולש הקצוות', יצירתו של הקומפוזיטור הספרדי מנואל דה פאייה. זו קלאסיקה היסטורית ספרדית ובעבודה הזו משתתפים כל 22 רקדני הלהקה. העבודה השנייה שאנחנו מעלים בערב מבוססת על הבולרו של ראוול והכוריאוגרפיה ליצירה הזו מאוד מורכבת ומרשימה. בין לבין משולבים קטעי פלמנקו כך שבמהלך הערב הקהל נחשף למחול ספרדי קלאסי ולפלמנקו".
אמרת בעבר שחשוב לך להפוך את המסורת שנתפשת לעתים כאנכרוניסטית - לאקטואלית. התכוונת לפלמנקו המסורתי, אבל יכול להיות שזו גם הסיבה שבחרת הפעם ביצירות מוזיקליות קלאסיות, כדי להפוך את המוזיקה הספרדית הקלאסית לאקטואלית?
"אנשים טועים לחשוב שהריקוד המסורתי הספרדי הוא פלמנקו בלבד. זה נובע מכך שהיום מרבית להקות המחול בספרד מציגות רק פלמנקו. אבל האמת היא שיש המון סגנונות מחול מסורתיות בספרד שאינם באים לידי ביטוי על הבמה. אני שולט במגוון רחב של דיסציפלינות כולל מחול קלאסי, מחול מודרני, מחול קלאסי-ספרדי ופלמנקו. אנשים היום לא רוצים להתעסק עם המחול הספרדי הקלאסי מכיוון שהוא קשה ומורכב ובעיקר מפני שהוא דורש אין סוף חזרות כיוון שהטכניקה מאוד מסובכת. מאותה סיבה אנשים כבר לא כותבים היום מוזיקה מורכבת כמו המוזיקה של דה פאייה או ראוול. אני אוהב את המוזיקה הזו, היא פנטסטית ומשום מה היא נבלעה במוזיקה העכשווית. זו קלאסיקה וחשוב שהקהל יכיר אותה וייחשף לה בהקשר של מחול ספרדי".
הבולרו של ראוול היא יצירה שזכתה להמון אינטרפרטציות במחול. ביצוע שלה יכול להתפרש מצד אחד כהליכה על בטוח, אבל מצד השני כמסוכן מכיוון שהצופים לא באים "טבולה ראסה" ויש להם עולם של קונוטציות שהמוזיקה מעוררת.
"זה נכון, הבולרו של ראוול היה השראה להרבה יוצרים בהם בז'אר. אבל הכוריאוגרפיה של בז'אר היתה בשפתו שלו שהיא מחול מודרני עכשווי, האינטרפרטציה שלי מאוד ספרדית, מאוד סוערת כמו אש".
אתה מודע לאהבה הגדולה ולהערכה שיש לך בישראל?
"ביקרתי כאן פעמיים כרקדן בבלט הלאומי של ספרד ושלוש פעמים עם הלהקה שלי, והתחושה שאני מקבל בכל פעם שאני מגיע לישראל מאוד חמה. אני רואה את הקהל במהלך המופעים ואני מרגיש את החום, האהבה והאנרגיה".
על מה אתה חושב כשאתה רוקד?
"אני רוקד כמו שאני חי, בלי לחסוך את עצמי ובלי לומר 'תאט את הקצב היום, כי מחר תזדקק לו'. אני נותן את כולי ויודע שייתכן שהיום הוא היום האחרון של חיי".
לפנייה לכתב/ת 
