שמן זית, טעם מתוק מריר של בית

מע'ר, בחצר של משפחת עזאם, דצמבר 2004

בתוך ההמולה הגדולה בחצר של משפחת עזאם עזאם, ביום ראשון השבוע, אני פתאום רואה אותו – והלב, שלפעמים כבר נדמה שאי אפשר להעיר אותו, הלב שזכרונו טוב כל כך, ימח שמו - מחמיץ פעימה.

הוא יושב בשורה הראשונה של המכובדים, לראשו מגבעת נוקשה מכוסה בצעיף צחור, לפה קוראים לה (פ' רפה בסגול בבקשה) והוא נראה כל כך נשוא פנים בקומבאז – שלמה שחורה ארוכה ומחויטת - שלרגע אחד אני אומרת לעצמי בקול רם - לא, לא יכול להיות.

אבל הלב יודע, גם כשהעיניים והמוח טועים או בוגדים. ללב לא היה ספק. והוא? גם הוא מביט לעברי והנה יש זיק של שמחה בעיניו. וזה הכל: ואני רוצה מאוד, אבל לא יכולה, לגשת אליו ולחבק אותו, אפילו לא ללחוץ את ידו. עכשיו הוא שייח. שייחים דרוזיים לא אמורים לחבק נשים זרות. לעתים רחוקות בלבד ילחצו את ידן.

אני גם לא יכולה לקרוא לו כאן בשמו הנכון והמלא, ולכן נבחר רק ב"אמיר", שהוא נסיך בערבית. כי כך הוא נראה גם היום: גבוה ומוצק ושחום משמש, תכול עיניים, פניו מחורצים קצת ומעוטרים בשפם מלכותי שחור כלילה וכל תנועותיו ומחוותיו אומרות חן של אצילות.

ובעצם, כך נראה תמיד. גם כשהכרתי אותו באמסטרדם כעלם בן 21, קצת אחרי השחרור מצה"ל, שחור תלתלים ויפה כמו אל בג'ינס קרועים וחולצת טריקו מהוהה עם הכיתוב "פיס אנד לאב". אז עוד לא היה איש דתי.

דרוזים אינם הופכים לדתיים מכוח לידתם או בית גידולם. הם צריכים לעמוד על דעתם וללכת אל החילווה, בית התפילה, ובו "לבקש את הדת" מידיהם של הנוכחים, כולם דתיים. חולפים חודשים מספר בין הבקשה להתקבלות ובינתיים אומרים לפונה - קאריב אינשאללה. בקרוב, אם ירצה השם. אחרי שמבררים קצת על עברו של הבחור – או הבחורה, כי גם לבנות מותר גם מותר לשקוע בספרי ההלכה אם נמצאו ראויות - הוא צריך להישבע שלא רצח ולא נאף. בעניין הראשון לא היתה לאמיר כל בעיה. בעניין השני, אינני יודעת מה אמר לחכמים על מעשיו באמסטרדם בשנת 1976, כשהיה בן 21.

וזה לא הזמן לברר אם אמר להם את כל האמת ולכן עד היום הוא מנוע מגישה לכתבי הקודש ממש, ומותר לו לעיין רק בפירושים שלהם. בשעות הארוכות שבהם אנחנו יושבים משני עברי החצר ומחכים לעזאם עזאם, אנחנו לא מחליפים אפילו מילה אחת. רק חיוכים סמויים, ורק העיניים מחייכות.

אמסטרדם, דאמסקוואר, 1976

כדי למצוא מקום ראוי לרביצה צריך היה לפנות כמה וכמה מזרקים משומשים מן הפינה הקטנה שבה התיישבתי. הגעתי לשם אומללה מאד אחרי שבחור אחד זנח אותי לאנחות באמצע פריז. כמה ימים אפשר לאכול צנצנת קויאר קטנה אחת וליבב לתוכה?

כמה פעמים אפשר להתנחם ושוב לבכות ולהודיע לאבא בטלפון שאני לא חוזרת ולא יעזור כלום? הייתי בת 18, היה לי תרמיל, שק שינה וכרטיס רכבת לכל אירופה. נסעתי, איפוא. בכיתי כל הדרך מפאריז לאמסטרדם, ובכיתי גם בכיכר עד שנעצר מולי אל שחרחר ומתולתל ושאל בעברית –"אפשר לעזור לך?"

אין אישה מטומטמת ואומללה יותר מזו שרק עכשיו ננטשה. עניתי באנגלית לאל שאני לא צריכה כלום ומנין בכלל הוא יודע שאני מדברת עברית? מהסנדלים שלך, אמר ברוך. כל יומרותי הקוסמופוליטיות נעלמו בהצצה אחת אל כפות הרגליים: אכן, נמרוד. הרשיתי לו להזמין אותי לקפה.

ישבנו והחלפנו וידויים, כדרכם של אנשים צעירים שבטוחים כי סיפורם דרמטי וייחודי עד מאד. עניינו של הבחור הנוטש סוכם בחיוך ענק וצחור שיניים: "בחייאת, את לא יודעת שגברים זה כמו אוטובוס?", והוא לא נרתע גם כשחשפתי שיניים והזהרתי אותו מפני כל נסיון להתחיל איתי, כי אני כבר לא מאמינה לגברים. "מה קרה לך, סתם יושבים שותים קפה", הרגיע – ובטח בי די הצורך כדי להתוודות גם הוא.

הוא סיפר על נישואיו המוסדרים לקרובת משפחה, על האשה הצעירה והיפה בצעיף הלבן שחייכה קצת מתוך תמונת פספורט ששלף מארנקו. על כך שלא היתה לו שהות לנשום או לחשוב לרגע בין הצבא לבין צהלות החתונה. על הקושי למצוא עבודה, על ההחלטה לנסוע לכמה חודשים לחפש את מזלו בניכר – ועל הבלבול הגדול שנוצר, בין הצורך לרצות את כולם ולחיות בחברה תומכת ומגוננת, לבין הבדידות הצפויה שם בחוץ, יחד עם אשליית החירות המשכרת. חשבתי שהוא נורא בוגר. ונורא יפה.

כששמע שעדיין לא מצאתי מקום לישון, אמר שהוא מתגורר עם חבורה של סקווטרים. הפלישה לדירות נטושות היתה בימים ההם סוג של התנהלות חברתית מקובלת למורדים צעירים בעולם המערבי. הוא הציע לי מקום לפרוש בו את שק השינה שלי וסוג של הגנה. היש טוב מזה?

הודיתי לו והשתרכתי אחריו עד למאורה הדוחה שבה התגורר, כדי לחסוך בהוצאות: מצאנו שם שלוש נערות זהובות שיער ומדיפות ניחוח וודקה, מנמנמות בערבוביה מלבבת, ושבעה או שמונה בני לאומים שונים במצבים שונים של סוטול. כולם נחמדים, כולם נאורים, כולם ביקשו לתקן את העולם באהבה, כשרק ייצאו מן הטריפ הנוכחי. או אולי אחר כך.

בשלושת השבועות הבאים, מאורת הפולשים היתה לי בית. נסיונותי לנקות אותו נתקלו בסירוב עקרוני, וההצעות שאולי אבשל משהו (על מדורה. בחצר. לא היו בבית הנטוש הזה כיריים או חשמל, שממילא נתפסו כאלמנטים בורגניים מדי), נענו בתמיהה: למה לבשל כשאפשר פשוט לסחוב אוכל מהקפיטליסטים המסריחים?

אמיר לא היה שותף לגישה הזאת. בימים עבד בבנין ואת רוב הכסף שלח הביתה. בערבים היה מגיע להתרווח קצת בחברת עלמות שטרם השתכרו. "אני הערבי האקזוטי שלהן", אמר לי פעם בלי טרוניה ובחיוך ענק כשצפיתי בשתיים מתמרחות עליו בחמדה ומפגינות אקרובטיקה נחשית ממש בפיתולי גפיים. מה עוד עשו כשפרשו לקיטונו אינני יודעת, והאמת – גם לא מעניין אותי לנחש.

יש זמנים בחייו של אדם שבהם כל מה שהוא יכול לעשות זה לרבוץ ולהחלים. הלב המצולק שלי התאחה במהירות שתיתכן רק בגיל 18, ולא מעט בזכותו של אמיר, שהקפיד להסביר לי מדי ערב שההוא שנטש בעצם לא שווה אותי. אני לא יודעת אם צדק, אבל אני אסירת תודה על התמיכה הג'נטלמנית העקבית כל כך שהפגין כלפי ערב ערב, טרם נעלם לקיטונו עם המתמרחות התורניות. נדמה היה שהן רק מתרבות והולכות, אבל אל אמיתי תמיד יודע לחלוק מחסדיו בצדק גמור לכל בנות אנוש.

חלפו שלושה שבועות, וערב אחד הוא חזר הביתה צוהל במיוחד: קרוב רחוק מנישואין של בן דודו בדרגה שניה או משהו כזה בדיוק הגיע מהכפר, נושא מנחה קטנה שאמיר הוציא מתוך הז'קט המרופט שלו. בקבוק פלסטיק מלא שמן זית חדש לגמרי, מן היום הראשון של המסיק. "צריך לחמם אותו שלא יקפא בארץ המשונה הזאת", אמר והגיש לי את הבקבוק לאף: "תריחי, בחייאת. אלה ההולנדים לא מבינים, אבל את – את מהבית".

עצמתי עיניים ופתאום היו שם כמה דברים חשובים באמת: תחושה עזה של שייכות, ניחוח משכר של זהות ברורה, ריח העשב והפרי שזר לא יבין. ירוק כהה וצמיגי, עשיר ומריר ומתוק, עם הבטחות של התחלות חדשות וטובות יותר. תיכף ומיד הוצפתי דמעות.

"מה יש לך?", חייך. יש לי...כלום. סתם. תגיד, איפה הטלפון הציבורי הכי קרוב? כי אני רוצה לברר – באלעל מתי...מתי יש טיסות. "תנגבי את הדמעות, אני הולך איתך". והוא הלך, וכשאמרתי לו שיש מקום על הטיסה ביום א' הקרוב, ראיתי מחווה זעירה אבל נחושה, ומשהו בפנים היפות שלו התקשח והתבגר בן רגע: "אני חושב שגם אני עולה על הטיסה הזאת", אמר לאט ובשקט.

עד סופה של הטיסה דיברנו רק מעט. אני השתכרתי, הוא לא נגע בטיפת אלכוהול, כמו מכין את עצמו לחיים אחרים לגמרי שבהם פשוט אסור. הבטחנו לשמור על קשר, אבל איכשהו היה ברור שזה לא יקרה, וזה לא צריך לקרות. המוני מלווים חיכו לו בשדה התעופה ונטלו אותו משם לחיים אחרים, ולי לא היה מקום בהם, כפי שלו לא היה מקום בחיי שלי, אז או עכשיו.

לא ידעתי, בשעות הארוכות שבהן חיכינו לעזאם עזאם משני עברי החצר, אם הוא זוכר כמוני. וזה גם לא חשוב. ירצה או לא, יש לנו משהו משותף שהוא עמוק מכל ברכת שלום ומה-נשמע ויחסים חטופים ואפילו ידידות. זכינו ויש לנו זכרון של זהות ברורה, של בחירה נחרצת בזהות הזאת, כשהיא מלווה בטעם העשיר והמתוק-מריר של התבגרות, של שמן הזית מן היום הראשון של המסיק.

וזה הזמן לפתוח בקבוק ולהריח: כי בדיוק עכשיו מוכרים לנו את "ראשון המסיק" כאילו היה מין בוז'ולה שכזה, והטריק השיווקי אכן עובד – אז כדאי שנזכור כמה דברים בטרם נבשל. ראשית, ששמן זית חדש לגמרי, ירוק כהה מאד ואטום, הוא שמן מצויין לכל דבר אם לא מתעקשים לטגן איתו. הסדימנטים טרם שקעו ולכן בטיגון אתם עלולים לקבל גם עשן מיתמר בכל

המטבח וגם ניחוח לא סימפטי. השמן הצעיר הזה, תינוק ממש, אוהב שיאכלו אותו ככה, עם קצת מלח ופיתה טרייה לניגוב ועלי זעתר רעננים מלמעלה. מי צריך יותר מזה? אנחנו הבשלנים צריכים, וכדאי שנדע כי הוא יכול להיות נהדר בתוספת לירקות מבושלים, נפלא כשלעצמו, טוב לאפייה – אבל רע לטיגון.

ושנית, וכאן מותר לכעוס מעט: השנה, יאמרו לכם מגדלי הזיתים מכל עבר, היתה שנה ברוכה במיוחד. גם בתועפות הפרי וגם ביחס הטוב בין משקל הפרי למשקל השמן המופק ממנו. לפיכך, בכפרי הגליל המחירים ירדו פלאים, ואפשר בהחלט למצוא בידון שמן זית בן 15-16 ליטר במחיר הגון שלא עולה על 25 שקל לליטר. האם משהו מן השפע התגלגל לידיהם של הצרכנים בעיר? כלום. המשווקים הגדולים ממשיכים לגבות מחירים של שנים שחונות. כולם עד אחד. ורק לעצי הזית באמת לא אכפת. הם ימשיכו לתת לנו את המתנה המופלאה שלהם בנדיבות ובלי טרוניה, עכשיו ובשנים הבאות.

שנקנה בקבוק, לא חשוב מאיזו תוצרת, ונעבוד קצת?

ממרח שמן זית וזעתר

________________

תהרגו אותי, אני לא אקרא לזה "טפנאד". מקורו של הטפנאד בפרובאנס שבצרפת, ושמו נגזר מן המילה tapeno שפירושה בפרובנסלית "צלפים". ואני גם לא אקרא לו "פסטו" כי פירושו של זה הוא "עלי" של מכתש, וכאן נשתמש במעבד מזון. גם "ממרח" יכול להיות טעים מאד, כפי שתיווכחו מייד.

קניות:

200 מ"ל (כוס) שמן זית חדש

1 כוס עלי זעתר טריים – יש לקנות זעתר חוקי ותרבותי בשווקים, או בעציצים ממשתלה. מסירים מן הגבעולים וזורקים את הגבעולים.

1/2 כוס אגוזים שקליתם קצת על מחבת טפלון, אבל בזהירות, שלא יישרפו

2 כפות שומשום קלוי

מיץ מחצי לימון

שן שום גדולה ויפה

5 גבעולי פטרוזיליה – בשביל הצבע יותר מאשר בשביל הטעם

מלח, פלפל שחור גרוס טרי – והנועזים יוסיפו גם שאטה אחד יבש או רבע כפית צ'ילי יבש

עבודה:

שמים את הכבודה, למעט השומשום, בקערת הפודפרוססור, וטוחנים בפולסים לפי הבנתכם: יש האוהבים מרקם גס וגרגרי, יש שמעדיפים את המשחה. כך או כך, בודקים מליחות וחמיצות ומערבבים את השומשום הקלוי לתוך העיסה. אוכלים מיד או שומרים במקרר עד 10 ימים.

סלט סלק קצת אחר

_______________

קניות:

5 סלקים מוצקים ויפים

1/4 כוס שמן זית

3 כפות רוטב סויה איכותי

קמצוץ אבקת וסאבי

1 כף או שתיים רוטב צ'ילי מתוק

3 כפות סוכר

2 שיני שום מעוכות

3 סנטימטר ג'ינג'ר טרי קצוץ דק דק

1 כפית שמן שומשום

עבודה:

מבשלים את הסלקים בשלמותם בהמון מים וקצת מלח עד שהם מתרככים. מצננים, חותכים לקוביות קטנות כמו של סלט ערבי ומערבבים את חומרי הרוטב. מאחסנים בצנצנת במקרר לכמה שעות ובודקים שוב מתיקות ומליחות. נשמר 4-5 ימים, אבל בדרך כלל נגמר תיכף ומיד.

סלט חומוס קטן ומהיר

_________________

הוא מגיע משקית של חומוס קפוא ומצנצנת של חריסה, שאם לא כן, צירוף המלים "חומוס" ו"מהיר" הוא אוקסימורון.

קניות:

1 שקית חומוס קפוא

1 צנצנת של חריסה ללא שמן או אפילו, שומו שמיים – קופסת שימורים

1 פלפל אדום חריף טרי

1 פלפל ירוק חריף טרי

100 מ"ל (חצי כוס) שמן זית חדש

1  כפית שמן שומשום (זה אלמנט ההפתעה)

מיץ מלימון אחד או יותר

מלח ופלפל שחור גרוס טרי

עבודה:

מפשירים את החומוס במיקרו או מבשלים במים לפי ההוראות. מוסיפים לו מלח, מצננים בקערה. כשהצטנן מעט, יוצקים עליו 3-4 כפות של חריסה, פלפלים חריפים חתוכים לטבעות (בלי גרעינים), מיץ לימון ופלפל שחור, מערבבים. הסדר חשוב כאן כי אנחנו רוצים שטעמי הלימון ייספגו קצת בחומוס לפני שנוסיף שמן זית ושמן שומשום ונערבב שוב. זה חריף, זה טעים באופן לא חוקי ביחס להשקעת הזמן הנדרשת וזה נשמר במקרר עד שבוע.

פטאייר-עבודה-בעיניים

_________________

יש דרך נכונה לחולל את המעדן האפוי הזה, ויש דרך מהירה. נחשו מה בחרתי הפעם.

קניות:

חבילה של טורטיות קפואות

1 פלפל אדום מתוק

2 פלפלים ירוקים מתוקים

1/2 פלפל ירוק חריף טרי

1 בצל קצוץ גס

1 שן שום מעוכה

1 כפית ממרח זעתר או כמה עלי זעתר יבשים או טריים ומפוררים

מלח ופלפל

1 חלבון ביצה טרוף עם כפית מים

1/2 כוס שמן זית חדש

כלים: מעבד מזון, מברשת, מחבת, מגש גדול, תבנית לאפיה בתנור

עבודה:

1. במעבד מזון, קוצצים את הבצל והפלפלים דק, אבל לא הופכים את העניין לעיסה. במחבת, מחממים 3 כפות שמן זית בעדינות, שלא יישרף לנו, ומחליקים לתוכה את תערובת הפלפלים. מטגנים-מאדים על אש קטנה מאד רבע שעה ומתבשמים מהניחוח. מצננים קצת.
2. מברישים מגש גדול בשמן זית ומחממים את התנור ל -180 מעלות. על המגש מניחים טורטייה אחת ובמרכזה משטחים שתי כפות מן הפלפלים המאודים. עכשיו סוגרים לצורת אוזן המן: מורחים את השוליים הנצמדים זה לזה בחלבון ביצה, שיידבקו. מברישים תבנית אפיה בשמן זית ומניחים בה את הטורטייה וממשיכים לעבוד. כשכולן מסודרות, הן דורשות עוד הברשה נדיבה בשמן לפני שיישלחו לתנור ל – 10 דקות.
3. אחרי חמש דקות, עוד הברשה. מוציאים, אוכלים ומודים לאל הטוב על שחלק בחסדו מטובו לכל בני אנוש, ונזכרים בפתגם הערבי לפיו "זיתים ושמן זית הם עמודי הבית". גם בערבית, כמובן, זה מתחרז.
   

• רוצים עוד אנה וגנר? לחצו כאן לכל הטורים הקודמים של אהבה ואוכל