עקרון הצלחת

כפי שיודע כל אחד מהאורחים אסירי-התודה שפקדו במשך השנים את החווה, אריאל שרון הוא גדול המאמינים בעקרון הצלחת. עקרון הצלחת אומר שטוב אורח יושב מאורח עומד, וטוב אורח שיושב אל שולחן האוכל מאורח שיושב על הכורסה בסלון, והכי טוב אורח שיושב מול צלחת גדושה. האורח חושב לתומו שהוא מחזיק בצלחת. הוא לא מבין שהצלחת מחזיקה בו.

כשעומדים, קל ללכת. כשיושבים, פרידה היא אופציה. כשאוכלים, ההחלטה כולה בידי המארח. כל עוד הצלחת מלאה, הגוף מסרב לקום. אין פלא שכל הפרישות בממשלתו של שרון נעשו לא ביוזמת הפורשים אלא בהחלטה של שרון: קודם ליברמן ואלון, אחר-כך עוזי לנדאו, ובאחרונה שרי "שינוי". עד שקיבלו מכתבי פיטורים לאקוניים בחתימת שרון, עד שנזרקו בכוח, לא התרומם אף אחד מהם מכסאו.

בגלל עקרון הצלחת התנגד שרון לכניסת חברי העבודה לממשלתו כשרים בלי תיק. שר נטול תיק כמוהו כאורח נטול-מזון. בטנו מקרקרת. רגליו קלות. המיניסטריונים – לא כל-כך חשובים, אבל בכל זאת מיניסטריונים – ימלאו את יומם של בכירי העבודה, יאפשרו להם לעשות מינויים פה ושם, יתנו להם תירוץ טוב לנסיעות ממלכתיות לחו"ל.

על-פי אותו עיקרון, צריך לתמוך גם בהרחבת הממשלה. לכאורה, יש כאן בזבוז ענק של כספי מדינה. אין צורך בכל-כך הרבה שרים, על לשכותיהם. אין צורך בכל-כך הרבה משרדים (משרד התקשורת, שאמור היה להפוך לרשות והמשיך להתקיים רק בגלל הריב בין אולמרט לנתניהו, זכה עכשיו לחיים מחודשים). מה גם שההוצאה על כל שר חדש התנפחה פלאים בגלל טירוף האבטחה שעובר על הממשלה. כל שר יקבל ש"ג בפתח ביתו ושמירה צמודה של בחורים מצוינים 24 שעות ביממה: זה חלק מהתפריט.

יש דבר אחד שעקרון הצלחת לא הצליח לפתור: המריבות סביב השולחן. פוליטיקאים יודעים לעשות את שני הדברים האלה באותו זמן, ובאותה תאווה: לאכול ולריב. "יש אחדות", מבשרים העיתונים, אבל האחדות סביב השולחן תחזיק מעמד ישיבת ממשלה אחת בקושי. "אני מת לראות מה יקרה בישיבות הממשלה", אומר אחד השרים בממשלה הנוכחית. "דני נווה יתקוף את פרס. דליה איציק תתנפל חזרה. סילבן שלום יתלונן. אופיר פינס ישתלח. יהיה שמח".

הממשלה שכונן שרון עם שינוי והימין בשנה שעברה נהנתה מהרמוניה יוצאת דופן: היתה לה מדיניות מוסכמת בנושאים כלכליים וחברתיים, והכרה במעמד הבכיר של הליכוד כמפלגת שלטון. השותפות בין הליכוד והעבודה נפתחת במצב רוח אחר לגמרי. כל שר נושא עמו את בשורת המרכז שלו. כדי לשוב ולהיבחר צריך כל אחד מהם להיות גם שר וגם סורר.

מה שיאחד את הממשלה החדשה היא תוכנית ההתנתקות. שרון מכניס לממשלה 10 שרים תומכי התנתקות – 8 מהעבודה  ו-2 מהליכוד. השרים הבכירים של הליכוד שהסתייגו מפינוי עזה הופכים בהרכב החדש למיעוט מבוטל.

אבל התמונה שונה לגמרי בסיעת הליכוד בכנסת ובמרכז הליכוד. התחושה שם היא שהממשלה היא ממשלת שרון, לא ממשלת הליכוד. גם תמיכתם של כל חברי סיעת העבודה בממשלה אינה מובטחת. אלה שיתמנו לשרים ולסגני שרים יתמכו. האחרים יעשו את חשבונם הפוליטי. במציאות הזאת, לקואליציה יש רוב על הנייר, אבל אין לה בהכרח רוב בכנסת.

שרון היה רוצה שהממשלה בהרכבה החדש תתקיים עד מועד סיום כהונת הכנסת, בנובמבר 2006. בתנאי הפתיחה הנוכחיים, ספק אם זאת שאיפה ריאלית. הממשלה הזאת לוקחת על עצמה תפקיד היסטורי: לבצע מהלך קשה, כואב, מאוד משמעותי, של התנתקות מעזה ומצפון השומרון. אם תעבור את המהלך הזה בשלום, דיינו.