שתף קטע נבחר

מי מפחד מפרופסורים

הם ימליצו לחברי ממשלה לבחון כל הצעה לרפורמה כלכלית מהפכנית לאור המחיר האלטרנטיבי שלה

קר מאוד באוהיו, כפור מקפיא. אבל כשנערך שם לפני כמה חודשים הכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לכלכלה, באו אליו אלפי כלכלנים מכל רחבי אמריקה. גם בלי להיות גזען, ובלי לבדוק בציציותיהם של המשתתפים, אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות היהודית המרשימה בכינוס. אכן, הכלכלה היא מדע "יהודי"; רוב חתני פרס נובל בכלכלה הם יהודים, רוב מחברי הספרים החשובים בכלכלה הם יהודים, יועצי נשיאים, שרי אוצר ונגידים של בנקים מרכזיים רבים במערב היו והינם יהודים. יהודים חמים, אוהבי ישראל.

 

אם כך, מדוע ממשלת ישראל מתקשה כל-כך למנות פרופסור לכלכלה לנגיד בנק ישראל? מדוע כה מעטים הכלכלנים האוניברסיטאים בצמרת השירות הציבורי בישראל (זולת המנכ"לים של משרד האוצר, בנימין נתניהו והביטוח הלאומי, מי עוד יכול כיום להציג קורות חיים שיש בהם יוקרה אוניברסיטאית?), ומדוע, בבואו להנהיג רפורמה כזו או אחרת במשק, פוסח שר האוצר נתניהו על מאגר הפרופסורים בכלכלה בישראל וביהדות העולם? משיחות אישיות עם רבים מהם התרשמתי שהיו מוכנים לתרום ממיטב זמנם ומרצם לייעץ לממשלתנו. אך נראה שלב הפוליטיקאים גס עתה בפרופסורים. ואולי נפל עליהם פחד המלומדים.

 

לא תמיד היה כך. הפרופסורים מיכאל ברונו המנוח ויעקב פרנקל יבלח"א עמדו בראש בנק ישראל לפני ואחרי שיעצו למוסדות כלכליים בינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי. קבוצת פרופסורים לכלכלה הנהיגה והגשימה את תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 בהצלחה מסחררת. ראשי הממשלה רבין, נתניהו ושרון בכהונתו הראשונה נהגו להיפגש בקביעות עם בכירי המורים לכלכלה מן האוניברסיטאות והאזינו בקשב לדעותיהם. שר האוצר בייגה שוחט מינה את פרופ' אבי בן-בסט למנכ"ל משרדו; ראש הממשלה נתניהו מינה את פרופ' יעקב נאמן לשר האוצר.

 

מקהילת הפרופסורים לכלכלה בישראל יצאו הרפורמות הגדולות שהתוו את דרכו של המשק, החל מרפורמת המיסוי הישיר של פרופ' חיים בן-שחר ב-1975. ומנגד, רפורמות ושינויים מבניים עמוקים במשק שכלכלני ישראל לא תמכו בהם הסתיימו בדרך כלל בכשלונות מבישים. כך היה עם המהפך הכלכלי הליברלי ב-1977, עם "הכלכלה הנכונה" של ארידור ב-1982, עם מיסוי הבורסה של שוחט ב-1995. דוגמאות נוספות לא חסרות.

 

הכלכלה מוגדרת כמדע עגמומי, ולא בצדק. ביסודה מונחת ההשקפה שיש חלופה לכל צעד בחיינו, והוויתור על החלופה הוא המחיר האמיתי של פעולה שאנו בוחרים לבצע. הנחת היסוד הזו אופטימית, מקנה ערך רב לחירות האדם וכופה על כולנו לחשוב לא רק על התועלת שבמעשינו אלא גם, ובעיקר, על המחיר שלהם.

 

זו כנראה הסיבה שבגינה נדחקה עכשיו לפינה החוכמה והעצה של הפרופסורים לכלכלה: הם הרי ימליצו לחברי ממשלה לבחון כל הצעה לרפורמה מהפכנית לאור המחיר האלטרנטיבי שלה. במילים אחרות, הם יבקשו לדעת האם זו אכן החלופה הטובה ביותר להשגת המטרה המבוקשת והאם החלופות האחרות אינן טובות ממנה. הם, בניגוד ללא-כלכלנים, יעשו את חשבון העלות והתועלת על-פני החברה כולה.

 

בקיצור, פרופסורים לכלכלה ידרשו משמעת מחשבתית בפעולת הממשלה בכלל, ובפעולת המשרדים הכלכליים (כולל האוצר), בפרט. ואת זה, כמובן, הממשל הישראלי לא רוצה, לא אוהב, לא סובל.

 

קלות הדעת שבה מוותרים על שירותיהם של הפרופסורים לכלכלה בארץ והאיבה המוזרה שמפגינים בקריית הממשלה בירושלים כלפי הפרופסורים היהודים לכלכלה בעולם, כשאלו באים להשמיע את קולם בעניינים שעל סדר היום הכלכלי של ישראל, הן איוולת גמורה. ממשלות אחרות מוכנות לשלם הון תמורת עצה והדרכה מפרופסורים בעלי מוניטין בינלאומיים שאנו יכולים לקבלן בחינם – ודוחים בבוז. כדברי חכמי הכלכלה עצמם: הוויתור על החלופה הזו עוד יעלה לנו ביוקר רב.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים