ניסוי כלים

שמונה שנים וחצי אחרי תחילתו, נראה כי אפשר לבשר באופן סופי על כשלון הניסוי לשיחזור רוחו של מייקל ג'ורדן בקובי בראיינט. מאז דראפט 1996 ניסו מאמנים, שחקנים ואנשי מקצוע אחרים, עיתונאים, פרשנים, יחצ"נים, אנשי עסקים וגורואים למינהם להעלות שוב את רוחו הלא רלוונטית של הכדורסלן הטוב עלי אדמות בגופו של קובי - משהו בסגנון של פרנקנשטיין. גופו של הכוכב הצעיר של הלייקרס מתאים כדי להכיל את ג'ורדן. מדובר באותם מימדים פחות או ביותר. אולם כמו המפלצת של פרנקנשטיין, גם זו של 'דייוידשטרן', היתה שברירית, לא יציבה ותלותית מדי כדי לשרוד בעצמה.

אם להודות על האמת, הניסוי הזה נדון לכשלון מלכתחילה. ניתן היה לבדוק זאת מזמן, אולם כמו המציאות המוכרת מהמעבדות חברת 'פארמוס' הישראלית, גם פה נדרשות קודם כל תוצאות חיוביות. בשם ההצלחה, אפשר לעצום עין אחת או שתיים ולהישאר אופטימיים. לא עוד.

קובי בראיינט ושאקיל או'ניל במדי הלייקרס. ניסוי בבדידים (איי.פי)

בדד אלך

מבחן פשוט הוא כל שנדרש כדי להפריך את התזה. בראיינט שיגשג והשיג לעצמו שלוש טבעות אליפות. אבל בראיינט הוא רק חלק אחד בתרכובת שהתגבשה בלוס אנג'לס. וזאת התפרקה השנה לגורמים ועכשיו ניתן לבודד אותו כיישות נפרדת – כלומר בלי נוכחותו המאיימת של שאקיל או'ניל. בראיינט האמין שמהלך זה יאפשר לו להוכיח שהוא יכול לעשות את זה לבד. שהוא יכול להיות ג'ורדן. זה לא ממש קורה. קובי בלי שאק, נראה יותר כמו ג'רי סטקהאוס. ודוויין ווייד עם שאק, נראה יותר כמו קובי. זה הישן.

קובי הישן, הוא לא ממש ישן וטוב. לפחות לא כיצור חברתי. המפגש בין הלייקרס למיאמי היט ב'סטייפלס סנטר' במוצאי שבת הוא המשחק המעניין ביותר של העונה הסדירה לא בגלל הכדורסל, אלא בגלל העימות המתוקשר שלו עם שאקיל. האגו של בראיינט הוא זה שהצליח לעשות מה שסנטרים עבי בשר אחרים לא הצליחו - לדחוק אותו החוצה מאיזור הצבע - אורות הכרך הנוצצים של הוליווד. זה אותו אגו מופלג שגרם לו להסתסכך גם עם פיל ג'קסון, קארל מאלון ושני שחקנים אנונימיים בסגל הנוכחי, שהתלוננו על התנהגותו וכמו אותה נערה מסכנה מקולורדו, מקבלים כסף כדי לסבול ולשתוק.

חשבון פשוט

כולם מדברים על החשבון ששאקיל בא לסגור עם בראיינט בלוס אנג'לס, אבל לשם הניסוי שלנו כדאי דווקא לפתוח חשבון - בין בראיינט לווייד. הנתונים הסטטיסטיים חושפים את האמת הלא נעימה מבחינת בראיינט, ממש כמו הרקורד הסקסואלי החשוד שלו. נכון, מדובר בשחקן מצוין - עוד אחד מבין כמה גארדים מעולים בליגה, אבל לא יותר מזה.

שאקיל או'ניל. נשאר דומיננטי גם במיאמי (איי.פי)

בראיינט לא מתקרב לרמה של ג'ורדן ואפילו לא לזו שמציג לברון ג'יימס כבר עתה. בראיינט קולע 27.1 נקודות בממוצע למשחק ורושם שיאי קריירה כריבאונדר (7.4 ריבאונדים למשחק) וכמוסר (7.2 אסיסטים למשחק). הוא גם חוטף 1.4 כדורים וחוסם 1.2 פעמים בהגנה. כך זה עובד עכשיו. המאמץ גדול יותר, דקות המשחק רבות הרבה יותר (43.4 למשחק - הכי הרבה בליגה) וזה טבעי כי בלי שאקיל הוא נותר הכוכב המוביל של הקבוצה.

אבל כדי לשאת את הלייקרס על הגב, הוא נדרש להיות גם אחראי, להנהיג ולסגל לעצמו אוריינטציה קבוצתית ובכך הוא נכשל. קשה, אבל אפשרי לקבל את 4.5 איבודי הכדור שלו למשחק (מוביל את הליגה), אבל 39.3 האחוזים העלובים שלו מהשדה - אחוזי קליעה קטסטרופלים בכל קנה מידה ובלתי נסלחים כשמדובר בשחקן שלוקח 20.7 זריקות למשחק (שני בליגה רק לאלן אייברסון). מדובר בירידה דרמטית של יותר מ-4 אחוזים ביחס לשנה שעברה - כ-6 אחוזים ביחס לעונת האליפות האחרונה של הלייקרס - עונת השיא שלו. נסיגה משמעותית שנובעת מההתרכזות בו, עכשיו כששאקיל לא פה.

בלי שאקיל, בראיינט ממקד את תשומת לבן של ההגנות היריבות ואלו יודעות להיות חסרות רחמים. דאבל-טימ'ס והערכויות מיוחדות שלא היו אפשריות עם סנטר דומיננטי במרכז, הפכו להיות שיגרה בה נתקל בראיינט יום יום. זה גרם לפגיעה באפקטיביות ההתקפית שלו וחשוב מזה, במדדי ההצלחה של הלייקרס, שניצחו רק 14 מ-25 משחקיהם העונה. ולא, אין מדובר בקבוצה חלשה. למאר אודום, קארון באטלר, צ'אקי אטקינס ודוואן ג'ורג' הם שחקנים טובים לעבוד איתם וזה הרבה יותר ממה שיש בסביבה של ווייד ושאק. למרות זאת ההיט ניצחו בעשרת משחקיהם האחרונים בדרך למאזן 7-21.

הסימביוזה משתלמת

ברמה הקבוצתית, ברור שהניסוי נוטה לכיוונו של שאקיל, וכך עולה גם מההשוואה הבלתי נמנעת עם ווייד. כמו אנפרני הארדאוויי באורלנדו, אדי ג'ונס בלייקרס וכמובן בראיינט עצמו, גם ווייד מוצא עצמו פורח בחסותו של הענק המאיים ביותר בתולדות המשחק. בשנתו השניה בליגה, ווייד מציג נתונים מדהימים -  23.4 נקודות, 7.2 אסיסטים ו-5.6 ריבאונדים. כמו בראיינט הוא גם מציג יכולת מפתיעה בהגנה - 1.7 חטיפות ו-1.1 חסימות למשחק. כל זאת בגיל 22 (ווייד צעיר מבראיינט בארבע שנים) ובגובה צנוע של 1.93 מטרים (נמוך מבראיינט בכשמונה ס"מ).

ווייד לפי פול פירס מהסלטיקס. לפני בראיינט? (איי.פי)

בכל הנוגע לאחוזי הקליעה, אי אפשר לבוא בטענות לשחקן הצעיר משיקגו. 49.7 אחוזים מהשדה הם נתון מצוין לכל גארד וגם במקרה שלו נסלח על 3.8 איבודי הכדור, במיוחד מכיוון שהוא מתופקד כרכז. כאן אולי מתאים גם לשבח את ווייד על בשלותו המנטלית, שסייעה לו להפוך משוטינג-גארד אתלטי במכללות לרכז אפקטיבי ב-NBA. זה היה מפתיע דיו בעונת הרוקי אשתקד. עכשיו כששאק לידו, זה נראה מבטיח על באמת. כך מורה ההתקדמות העצומה שמשתקפת מדפי הסטטיסטיקה, הבגרות שהוא מפגין כמנהיג ברגעי ההכרעה וחשוב מכל, ביחסים החיוביים שלו עם האיש הגדול והרגיש.

ספק אם ווייד יכול להוביל את מיאמי לפסגות ללא שאקיל, למרות שעשה זאת לפני שנתיים כשסחף את מארקט הצנועה לפיינל-פור טורניר ה-NCAA. זה לא שאפשר לקבוע שווייד יותר טוב מבראיינט, אבל זה גם לא מטרת הניסוי שהזדמן לנו העונה. בחנו את בראיינט, בדקנו את ווייד, אבל בסופו של דבר הכל סובב סביב שאקיל או'ניל. ממש כמו ג'ורדן בזמנו או כמו המדען המשוגע ויקטור פרנקנשטיין, מהספר של מרי שלי - זה שטוען גופים בחשמל, נותן להם רוח חיים והופך אותם לעל אנושיים. משהו שמעולם לא יגיעו אליו בכוחות עצמם.