שנת נתניהו
חבל שמה שהרוויח נתניהו במנהיגותו הכלכלית, הוא הפסיד, בריבית דריבית, בהתנהגותו הפוליטית
בשנה החולפת הואץ מאוד קצב הצמיחה של הכלכלה הישראלית, ופחתה האבטלה. נוספו רבבות מקומות עבודה חדשים, כולם במגזר העסקי, אם כי רובם בתעסוקה חלקית. עלו בשיעורים נאים: השכר הריאלי, פריון העבודה ורמת החיים. השקל התחזק, האינפלציה הייתה אפסית, הריבית ירדה משמעותית. העסקים הישראליים הרוויחו הרבה כסף, ומשקיעים זרים גילו מחדש את ישראל ואת ההיי-טק שלה.
הייצוא התרחב בכל הענפים ולכל המדינות. במאזן התשלומים עם חוץ-לארץ נרשם עודף, והמשק הישראלי מצא את עצמו מלווה מיליארדי דולרים נטו לשאר העולם. משרד האוצר שמר היטב על משמעת ההוצאות, והגירעון התקציבי בפועל יהיה נמוך מ-3.5% תוצר. הצטמצם משקל החוב הציבורי בהכנסה הלאומית. זו רשימה ארוכה ומכובדת של הישגים, ההופכת את 2004 לאחת השנים הכלכליות המשופרות בעשור האחרון.
על ביצועי הכלכלה הישראלית השפיעו השנה לטובה שלושה גורמים חיצוניים רבי עוצמה: דעיכת האינתיפאדה, פריחת הטכנולוגייה וייסוף המטבע האירופי. אך יהיה זה לא נכון ולא צודק לקפח את תרומתו המכרעת של שר האוצר, בנימין נתניהו, למפנה לטובה במשק. 2004 הכלכלית הייתה שנת נתניהו. ברוב חודשיה מילא שר האוצר בכבוד את תפקידו העיקרי: תפקיד הקברניט. הוא אחז בחוזקה, בביטחה ובתחושת שליחות את הגה המדיניות הכלכלית והפיח במפרשיה השמוטים של ספינת המשק הישראלי רוח חדשה, רוח האופטימיות הסוחפת. הוא יזם, דחף, עשה, הוביל ונימק.
שבחי התחרות שבפי נתניהו הפכו לנחלת הכלל. הוא שיכנע את הציבור בצורך הדחוף להחליף את משטר הקצבאות במשטר המעודד יציאה לעבודה. הוא כופף את מקל השיח הכלכלי: הדימוי מפרי עטו של מגזר ציבורי שמן, הרוכב על גבו של מגזר פרטי-עיסקי רזה, נקלט בתודעה, השתרש בה וסייע לנתניהו להעביר בדעת הקהל שינויים שעליהם לא חלמו קודמיו.
מובן שלא הכל נוצץ בממלכת נתניהו. כפי שנכתב כאן לא פעם, היו לו, לשר האוצר, גם לא מעט כשלים בניהול המשק. הוא הצטייר כאיש האטום למחיר האנושי של הקיצוצים בתקציבים הסוציאליים. הוא נושא באחריות מובהקת להחמרת העוני ב-2003. בעניינים מסוימים – במיוחד במחלוקות עם הסתדרות העובדים – גילה נתניהו נטייה מופרזת להתלהמות, והתבטאויותיו רק הציתו את מדורת העימות. הוא יצר משברים כמנוף להדגשת עמדותיו, הקרין יהירות וזלזול (למשל בוויכוח על דו"ח ועדת בכר להפרדת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים), והשתמש יותר מדי במילה "אני". ועוד פעם "אני".
לזכותו של נתניהו ייאמר שלאחר הוצאת הקיטור ידע להגיע לפשרה ולעמק השווה עם החולקים עליו, ובדרך כלל לא התעקש כמו פרד. צריך לקוות כי צד זה של מנהיגותו יבלוט בשנה הבאה. את בכירי האוצר העובדים איתו הדביק נתניהו בתחושת השליחות הכמעט משיחית: מי שלא נדבק בה, עזב את המשרד.
הכשל הרפורמי הגדול של נתניהו מתמקד במגזר הציבורי: שום משרד ממשלתי לא התייעל. הצמצום בהוצאות הממשלה הושג בשל הקטנת תשלומי הקצבאות הסוציאליות – החלשים שילמו את המחיר – ובשל הפחתת שכר זמנית לעובדים. זה כמובן אינו תחליף לשינוי מבני עמוק. שינוי כזה גם לא נכלל ברשימת הרפורמות הגדולות הצפויות בשנה הבאה בבנקאות, בנמלים, בחשמל ובמקרקעין.
אמינותו של נתניהו נפגמה השנה קשות כשהתחיל לפעול להכשלת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה שרון. נתניהו מיצב את עצמו בקצה הימני הניצי של המפה המדינית הישראלית ובכך איבד את תמיכתם ואת אהדתם של המוני הישראלים הרואים קשר בל יינתק בין הסדר מדיני עם הפלסטינים לבין שגשוג אמיתי של הכלכלה ושל החברה.
ב-2004 שב החיוך (מהוסס וחלקי) למשק הישראלי – רבות בזכות נתניהו. חבל שמה שהרוויח נתניהו במנהיגותו הכלכלית, הוא הפסיד, בריבית דריבית, בהתנהגותו הפוליטית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
