שתף קטע נבחר
לא מלקקות את השמנת
בעולם הפרסום המקומי 80% מהעובדים הן נשים, אבל רק 5% מהן בתפקיד מנכ"ל או בעלים. איך נגרום לכך שמשרדי הפרסום יפסיקו להראות כמו ההרמון של שלמה המלך ואלף נשותיו

"נשים וכלכלה זה כמו חתול ושמנת", כתב פעם פעיל מתוסכל למען זכויות הגבר, "ואני לא מתכוון לנשים אמיתיות שעובדות באמת קשה בניקיון ובטיפול בקשישים אלא רק לאלו שדוחפות עצמן, משתלטות על תפקידים בכירים של גברים ומנסות להכשיל אותנו".  

 

בעודי קוראת, גברה עליי סקרנותי (יותר נכון עצבנותי) והחלטתי לערוך בדיקה בבית: מי מלקק יותר את השמנת בביצה?

חברי למדור, גינגי פרידמן, סיפק את הנתונים:" 80% מהעובדים במשרדי פרסום הן נשים". טרם הספיקותי לחייך לעצמי בגאווה, הוא הוסיף: "אבל רק 5% מהן בתפקיד מנכ"לים או בעלים".

 

את הנתון הזה קיבלתי כמו זבנג לפנים. 

 

כי מרגע שגילינו את הפמיניזם, חשנו חובה להוכיח לעולם שאנחנו הרבה יותר ממכונות לייצור ילדים ולקיפול כביסה. הבלגנו על ציד המכשפות, על פרויד שכינה את האשה "גבר מסורס" ועל העובדה שבעבר אפילו בודדו אותנו בסביבות עבודה מחשש "לפרץ אירוטי" מצד הגברים. עברנו כברת דרך מאז תקענו יתד בתור "הנשים שמנהלות את אלה שמנהלים את העולם".

 

לכן ברור היה שתחום הפרסום יהיה המגנט לכל מי שבנפשה הרצון לקבל את החותמת ש"גם היא יכולה ולא פחות טוב מ...". הנשים בביצת הפרסום פיתחו יכולות של תמנונים, מוח עם נטייה לפיצול אישיות מתקדם (סליחה, לחלוקת קשב) ושקע בצוואר שמאפשר לנו לדבר עם לקוח בטלפון בלי להחזיק את השפופרת, כי את הידיים צריך לשמור לאישור תוכנית פרסום ולמודעה שמנפנפים לך מול העיניים כי עכשיו - אבל עכשיו - היא יורדת לעיתון.

 

ופה המקום לשאלת מיליון הדולר: למה, לעזאזל, נשים לא מתקדמות עד הסוף. למה בעולם הפרסום שאמור להיות יותר ליברלי מתקדם ויצירתי אנחנו עדיין נשארות מאחור בשכר ובקידום?

 

במקצועות רבים אחרים, אפשר היה אולי לתרץ את זה בעובדה שנשים עובדות "שעות נשיות" (חצי יום), ובדרך כלל יהיו על תקן "המפרנסת השנייה" בבית. אבל בתחום הפרסום הרי הומצאה השעה ה-25 ביממה. השעות הן לא שעות, והרוב הבולט של הנשים הן "מפרנסות שניות" של הכלב בבית, כי חתן אין להן זמן למצוא.

 

שורפות החזיות יסבירו זאת בכך שנשים מוכשרות יותר מגברים, ולכן האחרונים לא יקדמו נשים בעולם העבודה כי הם מרגישים נחותים ומאויימים. לי, האמת, זה נשמע קצת קיצוני. אני נוטה להסכים עם פרופ` איילה מלאך-פיינס, שטוענת כי האחריות, לפחות בחלקה, מוטלת על הנשים שמתקוממות פחות על הפערים אפילו כשמטיחים להן את העובדות בפרצוף. כנראה שסימון דה בובואר צדקה כשאמרה שגברים מתנצלים על חולשותיהם ונשים על כוחן...

 

סיבה נוספת תבוא מפסיכולוגים (שכנראה מעולם לא צפו ב"השגריר"). לפיהם, נשים נוטות לחשוב במושגים של חברויות וקשרים. יותר חשוב להן להיות

נאהבות במקום טוב באמצע. לעומתן, גברים נוטים לחשוב במושגים אינדיבידואליסטים ושואפים להיות בראש הפירמידה. אולי זה מסביר את המצב שנוצר במשרדי הפרסום- ערב רב של נמלות חרוצות, שסוחבות על גבן מיעוט טסטוסטרוני.

  

ונקודה אחרונה למחשבה; כדי שמשרדי הפרסום יפסיקו להראות כמו ההרמון של שלמה המלך ואלף נשותיו צריך שיקרו שני דברים . מצד אחד, נשים שרואות את עתידן בעולם הזוהר יכולות להפסיק לראות את עצמם כקרבנות של אי שיוויון, לקחת אחריות מלאה ולדהור ללא היסוס כלפי מעלה. ומצד שני, שייקחו להם המנהלים קורטוב של אומץ, ויטפחו במשרד מנהלות ושותפות בחצאית. מי יודע, אולי אם החתולות האלה ילקקו גם הן מהשמנת, הן ידאגו להביא לצלחת לא מעט לקוחות רעבים...

 

הכותבת היא מנהלת הלקוחות במשרד הפרסום קשר ישיר

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים