החוק נגד דואר זבל: דרושה גישה שלילית

הצעת החוק של חבר הכנסת רומן ברונפמן נגד דואר זבל, שעברה החודש בכנסת בקריאה טרומית, מנסה לטפל באמצעות חקיקה את הבעיה הכאובה המאפיינת את עידן האינטרנט - בעיית דואר הזבל.

הפתרון המוצע בהצעת החוק מנסה להסדיר את הבעיה של מתקפת הפרסום הבלתי רצוי על ידי הקמת מאגר של כתובות ומספרי טלפון ופקס שבעליהם ביקשו שלא יועברו אליהם פניות מן הסוג שיוגדר בחוק. הסדר זה מבוסס על עקרון ה-Opt Out, לפיו כל עוד לא ביקש הנמען שלא לקבל פניות, רואים בו כמי שהסכים לקבלן. ההסדר המוגדר בהצעת החוק מרחיב, למעשה, הסדר דומה המופעל בארה"ב על שיחות טלפון של טלמרקטינג הידוע כ'רשימת אל תפנו אלי' ("Do Not Call List").

שתי בעיות יסודיות טמונות בהצעת החוק הזו, בעיות אשר הצעת החוק איננה נותנת להן מענה:

1. מי ינהל את המאגר? הצעת החוק מטילה על רשמת מאגרי המידע לנהל את המרשם. מבלי שהיא מגדירה את האופן בו ינוהל. נניח, לשם הדיון, כי הצעת החוק תעבור גם בקריאה שנייה ושלישית. לא יהיה זה בלתי סביר להניח שלמחרת היום יפנו מאות, אם לא אלפי גולשים אל רשמת מאגרי המידע בבקשה להוסיף את כתובותיהם למרשם.

הצעת החוק איננה מגדירה כיצד יפנו האזרחים לרשמת (דואר רשום או אלקטרוני), באיזה אופן יערך הרישום, כיצד תוכח "בעלות" על כתובת דואר אלקטרוני וכיצד יתוקצב המנגנון הבירוקרטי שינהל את הרישום בפועל. בהעדר הגדרה אחרת לא יהיה זה בלתי סביר להניח שכדי לממן את הרישום תוטל אגרה כלשהי על המבקש לרשום את כתובותיו.

הטלת חובת תשלום על מי שרוצה להימנע מהטרדה, נוגדת את רוח הצעת החוק המבקשת למנוע מהציבור שסובל מתופעת דואר הזבל עלויות כספיות, ולא להשיט עליו חובות נוספות. המצב שעשוי להיווצר הוא שמי שלא יוכל לעמוד בתשלום אגרת הרישום, יחשב כמי שהסכים מכללא לקבל שיחות פרסומת לטלפון שלו והודעות זבל לכתובת הדואר האלקטרוני שלו. 

בעיות נוספות

פתרון מתבקש לבעיה זו היא ניהול המרשם כולו באמצעות האינטרנט, דבר אשר יאפשר רישום כתובות On-Line ויוזיל משמעותית את כח האדם הנחוץ לניהול המרשם. ואולם, פתרון זה יצור שלל בעיות נוספות, די אם נדמיין גולש שדווקא מעוניין לקבל פרסומות בדואר אלקטרוני, מי יערוב לו שכתובתו לא תוכנס בזדון על ידי אדם אחר למרשם, ובכך יפגע החופש שלו לקבל מידע.

נוסף על כך, לא ברור מהצעת החוק מהו תוקפו של המרשם, ועל מי מוטלת החובה לעדכנו. על פי הפרקטיקה הנוהגת כיום אצל ספקי האינטרנט מרגע שלקוח מתנתק, רשאי הספק להעביר את כתובת הדואר האלקטרוני שלו ללקוח אחר. החוק איננו מגדיר למי הזכות לרשום או להסיר כתובת דואר אלקטרוני מהמרשם וכיצד תוכח ה"בעלות" עליה. ברור כי ניהול המרשם באמצעות אתר אינטרנט בו ניתן להוסיף ולהסיר כתובות לא יוכל לתת מענה לבעיה זו ויצור בעיות נוספות של זיהוי המבקש.

פתרון אפשרי: ספקי האינטרנט יטפלו בפניות

פתרון אפשרי לבעיה זו עשוי להיות בהקניית הסמכות לרשום כתובת במרשם בהוכחת בעלות על המתחם (Domain) בו רשומה הכתובת. באופן שבו ספק האינטרנט יהיה זה המורשה לרשום ולהסיר את הכתובת. באופן זה יתבסס הרישום על בעלות שרישומה כבר הוסדר והעלויות הכרוכות בניהול ועדכון המרשם תועבר מן הממשלה אל המגזר הפרטי של ספקי האינטרנט שלהם אינטרס כלכלי לספק את השירות ללקוחותיהם ולרשותם עומד כבר מנגנון של שירות לקוחות.

האם הזבלנים ייהנו מגישה למאגר?

בעיה נוספת הכרוכה באי הגדרת המנגנון, היא האופן בו יוכלו מפרסמים לקבל מידע מהמרשם. מתן גישה מלאה למרשם שעשוי להכיל מאות אלפי כתובות עלולה לפתות מפרסמים לבצע "הפרה יעילה" של החוק ולהשתמש בו בדיוק באופן שאותו נועד למנוע.

מנגד, גישה של מתן תשובות לשאילתות כפי שניתן לבצע כיום במרשם החשבונות המוגבלים של בנק ישראל או ברישום הרכבים הגנובים של משטרת ישראל, עשויה לתת פתרון לבעיה של ניצול לרעה של המרשם אך בה בעת תטיל נטל עצום של בדיקה ידנית של כל כתובת על המפרסמים, ובכך תפגע פגיעה משמעותית בחופש העיסוק שלהם.

רישום אצל האח הגדול

גישת ה-opt in

חובת הרישום דוגלת בתפישה מיושנת הרואה במשאבי מחשב כנכסי מקרקעין, נכסים שעל בעליהם חלה חובה חיובית של הוכחת בעלות. אל מול גישה זו, ניצבת הגישה התופסת לה מקום במספר פסקי דין שניתנו בתקופה האחרונה בתחום המחשבים. גישה זו רואה משאבי מחשב כמיטלטלין שלגביהם חובת הוכחת הבעלות היא שלילית - כלומר, הנחת הייסוד היא שהכתובת שייכת למחזיק בה כל עוד לא הוכח אחרת.

גישה זו מתיישבת יותר עם פתרונות מסוג Opt-In, המניחים מראש כי הנמען איננו מעוניין לקבל פניות ממפרסמים אלא אם כן ביקש זאת מפורשות. פתרון של Opt-In מעביר את העלויות של ניהול מרשם מהציבור (בין אם ישירות ובין באמצעות תקצוב הרשמת) אל המפרסמים (שלהם יש הכנסות ואינטרס בפרסום) ולא על הגולשים שנפגעים מן התופעה. פתרון מסוג זה מתיישב גם עם העיקרון מתחום החוזים לפיו אין הסכמה במחדל. פתרון מסוג זה הוצע על ידי משרד התקשורת בתזכיר החוק שהופץ על ידי המשרד ב-7 ביוני 2004.

רן קמיל הוא סטודנט למשפטים שנה ד' באוניברסיטת חיפה