"משלחת חילוץ? אכלנו שקשוקה בכיף"

"אני בכלל הייתי באי שנקרא ניי והיתה לי ממש רעידת אדמה סבבה, השתלבה מצויין בחוויה. אז היתה קצת הצפה, הכל קצת קפץ, אבל לא היינו בסכנה, וזה היה כיף. אבל עכשיו אני רואה שממש נלחצתם פה. איך אני יכול להמשיך לאכול שניצלים ככה? הכל כבר נהרס".

כך סיפר יוסי עוזיאל, מטייל ישראלי, שלא הבין על מה כל המהומה כאשר נציג משרד החוץ הגיע לוודא שכולם בחיים. תגובתו, כך מתברר, לא היתה חריגה. רבים מהמטיילים באיי אנדמן כלל לא מבינים על מה כל הרעש, ומדוע כל כך מודאגים בבית בישראל. בכל מקרה, הם לא מתכוונים להפסיק את הטיול כל כך מהר.

• כיסוי מיוחד: אסון בגן עדן, כל הסיפורים והתמונות
• ד"ש ממזרח אסיה: פורום מיוחד לכל מי שמחפש את יקיריו

    

  
  

אתמול (יום ג') בשעה שתיים בצהריים שטפה בהלה את נמל העיר פורט בלייר שבאיי אנדמן. הסירנות החלו לפעול - התראה על אפטר-שוק שעלול להביא איתו גלי צונמי שיכו בחוף. רק דקות ספורות קודם לכן הגיעה אל הנמל - זה שאמור להיות חוף מבטחים - ספינה מהאי השכן והמרוחק הבלוק. 

כ-15 ישראלים צוהלים ירדו ממנה והשקיפו באדישות על ההודים שנסים מהנמל אל עומק היבשה. "לא נלחצנו כשהיינו תקועים באי בודד ורועד - אז נילחץ עכשיו מקצת סירנות, אחרי שכבר הגענו למקום בטוח?", סיפר אחד מהם.

אל החבורה ניגש ירון מאיר, שליח משרד החוץ למקום, בתקווה לקבל יותר מידע על הישראלים באי הנצור וכדי לעדכן את החבורה בכך שמדינה שלמה דאגה לגורלם ושברה את הראש כיצד לחלץ אותם. מאיר מסביר ומדבר - אבל נתקל במבטים משתוממים. "על מה הוא מדבר? משלחת חילוץ? ישבנו שם, אכלנו שקשוקה בכיף ושניצלים בסבבה, אז מה הקטע שלו עכשיו?", אמר יוסי עוזיאל.

"בתכלס, חזרנו לפה רק כי ממילא צריך לחדש את הוויזה, אז חשבנו למה לא לעדכן כבר את המשפחות שלנו, כי בהבלוק אין הרי טלפונים". גם אל מול ההבעות המשתוממות המשיך מאיר להתיייחס ברצינות המתבקשת למעמד והמשיך להיתקל בתגובות מזלזלות.

"מי זה ארבל בכר?", שאל נציג משרד החוץ. תרמילאי מזוקן ניגש אליו ואמר: "זה אני". "יש לי הפתעה בשבילך - אמא", אמר הנציג, והושיט לו טלפון סלולרי. אבל אפילו בשלב הזה, השאנטי מצליח לנצח כל דמעה פוטנציאלית. "תפסיקי לדאוג", אמר ארבל בחיוך שאנן ויבש, "את לא יודעת איזה כיף פה, רק אתם לחוצים נורא".

"הרעידה השתלבה מצוין בחוויה" 

במשך יומיים נטולי שינה, עמלו איש השגרירות ונציג יחידת החילוץ של חברת הביטוח הראל, נדב קליפה, כדי לאסוף שם ועוד שם, עוד פיסות מידע אודות 114 הנעדרים הישראלים באיי אנדמן. שעה קלה לאחר הגעת הקבוצה הישראלית הראשונה, התקשו לקבל מהצעירים אפילו דקה של סיוע כדי לאתר את חבריהם. "כולם בסדר, מה הפאניקה?", הם אמרו ופניהם כבר אל מרכז העיר פורט בלייר.

קשה אולי להאמין, אבל חלקם אפילו כועסים. כועסים על הדיווחים מלאי הדאגה של משרד החוץ, הם כועסים אפילו על נסיונות החילוץ הנמרצים. "גמרו לנו את הטיול", אמר יוסי עוזיאל. 

רגע לפני שהתפזרו לגסט-האוסים, עוד הספיק ירון מאיר לקרוא לעבר הקבוצה: "חבר'ה, אולי זה לא יהיה לכם נעים לשמוע, אבל אנחנו במשרד החוץ מתייחסים לכל האזור הזה כמוכה אסון, יש כל הזמן אפטר-שוק וההמלצה שלנו היא שתעזבו ותחזרו ליבשת".

בשלב הזה, החיוכים השלווים הופכים לנחירות בוז. "לא מתאים לנו", אומרת אורטל עטרי, "שם זה פשוט גן עדן, הכי מדהים שיכול להיות ואני פשוט לא מתכוונת לוותר. אני לא יודעת מה משרד החוץ ממליץ, אבל אני יודעת שנחזור על המעבורת הראשונה להבלוק".

"אמרתי שיש רעידת אדמה אחו-שרמוטה"

כמה שעות אחר כך, הם כבר ישבו להם ברחובות פורט בלייר, האזור הבטוח יחסית של איי אנדמן. אין תאורה ברחובות, הכבישים עדיין נושאים צלקות מכוערות מההצפה שגבתה קורבנות, וגם להסתגר במוטלים העלובים אין ממש טעם: חשמל בדרך כלל אין וגם מים זורמים לא.

במצב הזה, האטרקציה היחידה היא איזה טלטול קל עד בינוני שיעברו הקירות אחת לכמה שעות, כחלק מרעידות המשנה שממשיכות לפקוד את המקום. אלא שאחרי כמה סיגריות מגולגלות, הכל נראה לצעירים הישראלים שמח הרבה יותר.

וכך, יכולים הנעדרים במיל' להתפנות ולשחזר את מה שבאסונות כתיקונם נהוג לכנות "רגעי האימה". "בהתחלה זה כן היה קצת מלחיץ", אומרת ליאור פלגי. "אנחנו ישנים ופתאום בא אחד מהחבר'ה, עמוס גואטה, כולו מבוהל, אז הבן זונה פותח את הדלת של החושה וצורח 'קומו, קומו'".

גואטה ממהר לתקן: "מה פתאום צועק? כולה אמרתי יש רעידת אדמה אחו-שרמוטה, המים באים אז כדאי שתקומו".

פלגי: "צרחת אבל זה לא באמת משנה, כי מהר מאוד כולנו ממילא חזרנו לישון. אבל אז הגיע הגל מהים, זה היה מדהים, החושות שלנו שהיו 50 מטר מקו החוף פתאום היו בתוך המים - הים כאילו התנפח. ברחנו מהגל, אבל המשכנו לעשות את זה בסתלבט, בלי לחץ. דווקא ההודים היו היסטריים אבל חשבנו שזה בגלל שזה האסון הראשון שיש להם כאן. הנשים ירדו פתאום לחוף והתחילו לכונן מין תפילה מוזרה כזאת. לנו זה נראה מאוד משונה כי בסך הכל היה סבבה".

רק בשלב מאוחר יותר, התחילו הצעירים לחשוד שהסבבה שלהם זה הסיוט של ההורים שלהם. "ראינו בטלוויזיה ההודית דרמה אז אמרנו שאולי כדאי בכל זאת לשלוח איזה סימן להורים. אבל תבין, רוב הישראלים עדיין שם". עכשיו הם רוצים רק לחזור אל האיים הקסומים.

"אוקיי", אומר יוסי עוזיאל, "אז כבר התקשרתי הביתה, כבר שמעתי שההורים מתכוונים להגיד 'הגומל', אבל עכשיו אחרי שהם נרגעו, אני לא מתכוון לוותר על הכיף הזה, למה מה קרה? רק לפני שלושה ימים ישבתי על החוף בזולה של החיים ושתיתי מיץ קוקוס. עכשיו זה באמת לא יעזור לאף אחד אם אני אשנה את התוכניות שלי. מחר על הבוקר אני עולה על מעבורת ואני מבטיח לך שכבר בצהריים אני אהיה שוב עם קוקוס ביד".