אנחנו המפונקים
מוטב לנו לא לערב את המאבקים המרופדים שלנו עם המצוקות הגדולות באמת. גם לזוועה מגיע קצת כבוד
אסון הטבע בדרום-מזרח אסיה כל-כך גדול בממדיו, כל-כך תובעני בנפש וברכוש, כל-כך עגום ונוגע ללב, שהוא קורא לנו לבחון בפרופורציות אחרות את צרותינו שלנו.
נכון, ישראל היא מדינה שלא קל לחיות בה. היא חשופה לאיום מתמיד של טרור, מקוללת על-ידי כיבוש שפג תוקפו, שנואה במדינות השכנות ובעולם המוסלמי ומבוקרת קשה במדינות שעתידה תלוי בהן; המשק שלה מתקשה לפרנס אותה, החברה שלה אלימה ומפולגת, החינוך מקרטע והמערכת הפוליטית מגלה סימנים מדאיגים של ריקבון.
כל זה מטריד מאוד, אבל מתגמד בהשוואה למה שצונמי אחד יכול לעשות. 150 אלף הרוגים נספרו עד היום לאורך חופי הזהב של האוקיינוס ההודי. אם יתממשו תרחישי הזוועה של חלק מהמומחים, עוד מאות אלפים ימותו מהמגפות.
החורבן באסיה מחייב הגדרה חדשה למילים כמו "אסון" ו"סוף העולם". סוף העולם הוא גל שמוחק מהמפה ערים שלמות באינדונזיה. סוף העולם איננו תואר ריק של "ממלא מקום ראש הממשלה" לשמעון פרס, שמפלגת העבודה נלחמה עליו בשיניים עד שהתקפלה, ואפילו לא מצוקתם האמיתית, וזעמם האמיתי, של מתנחלי רצועת עזה. מתרגשת עליהם צרה, אבל הצרה הזאת עטופה בצמר גפן רך. כל אחד מחמשת המיליונים שנעקרו מבתיהם כתוצאה מאסון הטבע בדרום מזרח אסיה היה מתחלף ברצון עם האומלל שבמתנחלים.
בשבוע שעבר הפיצו המתנחלים בתיבות הדואר דף נייר שהכריז באותיות אדומות גדולות: "שרון קורע את העם". כשרבין היה ראש הממשלה, תחנות האוטובוס כוסו בשלטי "רבין קורע את העם". אחר-כך "קרעו" את העם פרס, נתניהו וברק. ברק "קורע" את העם עד היום, בכתובת ענקית על בית נטוש ליד כביש הבקעה.
נכון שההתנתקות היא גזירה שחלק מהציבור מתקשה לעמוד בה. מכאן ועד "קריעה" המרחק גדול, שלא לדבר על שואה.
ויקטור קלמפרר, יהודי מומר, היה פרופסור באוניברסיטה בדרזדן. הוא ניצל מהשמדה הודות לאשתו הנוצרייה, הארית, והודות להפצצה הבריטית שהרסה את דרזדן ערב סיום המלחמה. לאורך כל התקופה הנאצית הוא כתב בסתר יומן. לפני שבועות אחדים יצא היומן בעברית, במהדורה מקוצרת (בתרגומה ובעריכתה של אילנה המרמן).
הספר ירתק כל קורא, אבל הוא מומלץ במיוחד ללובשי הטלאים הכתומים מנווה דקלים. קלמפרר, כפי שהוא נחשף בספר, רחוק מלהיות דמות מופת. הוא עסוק בעצמו ובבעיותיו הקטנות עד כדי טרחנות. הוא משכיל אבל לא חכם, גרמנופיל עד כדי עיוורון, ובעל הבנה היסטורית מוגבלת. הכוח של הספר הוא בעובדות, בדיווח הגולמי, המדוקדק, החושפני, של פרטי חייו של יהודי בעל כורחו, נושא טלאי צהוב, בלב גרמניה הנאצית.
הוא לא נשלח למחנות, לא עונה, לא הוכה, ולבד משבוע שעשה בחדר מעצר אנושי למדי, לא נכלא. בשבילו השואה היתה רק שמועה רחוקה. ואף על פי כן, הוא עבר גיהנום. הזוועה התרגשה עליו בהדרגה: קודם ההשפלה, אחר-כך הפחד, אחריו הרעב, ולבסוף, השפלה, פחד ורעב יחד, במנה גדושה. רבים בסביבתו של קלמפרר העדיפו להתאבד. הוא שרד.
אנחנו, המפונקים, שגדלנו במדינה משלנו, על בטן מלאה, עם נשק ביד, מוטב לנו לא לערב את המאבקים המרופדים שלנו עם המצוקות הגדולות באמת. גם לזוועה מגיע קצת כבוד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
