"המלכה והחייל": מרוחק ומיופייף

"המלכה והחייל" מוגדרת כאגדה למבוגרים. הסיטואציה שרקח המחזאי-במאי זיו וולושין לפי שיר של סוזן וגה היא של חייל ששב ממלחמה ופורץ לחדרה של המלכה כדי לקבל ממנה תשובות לשאלות שמטרידות אותו, ובעיקר לשאלה למה אנחנו נלחמים באויב.

אמנם זו אגדה, אבל יש לה בהחלט השלכות למציאות. הבעיה היא שלא רק שלמלכה אין תשובות, אלא שכל הסיטואציה אינה מצליחה לעורר סקרנות. הדמויות מופשטות מדי, מדברות בשפה מאולצת. חוץ מזה, תהפוכות העלילה אינן משכנעות, כי הן לא נובעות מהיחסים בין הדמויות על הבמה.

אם ההצגה נותרת קצת בוסרית בכתיבה, הרי שהצד הוויזואלי והמוזיקלי מאוד מרשים. יש שילוב יפהפה של תפאורה (סלים שחאדה), תלבושות (שחאדה ונווין פהים בלאן), תאורה (וולושין), מולטימדיה (בני ליס) ומוזיקה בסגנון אירי (עלא אבו עמרה), שיוצרים מרקם רומנטי עדין וקסום.

השחקנים מירה אנואר עווד ואריאל די-קסטרו עושים כמיטב יכולתם להעניק ממשות לדמויות האלגוריות המופשטות. הדינמיקה ביניהם נעימה וזורמת, ובמיוחד לדי-קסטרו יש רגעים יפים כשהוא מנסה להביע את חוכמת החיים הפשוטה של איש הכפר. אך כל זה לא מועיל, כי הסיפור נשאר יותר מדי מרוחק ומיופייף.