גם מחר יהיה?

בוקר אחד, לפני עשור בערך, נישאתי על גלגלי הסקרנות לקיבוץ לוחמי הגיטאות, לראות איך עושים טבעול. הקומוניקט שנחת במערכת בישר על השקתו של מוצר חדש, פולקע-דג, מין שניצל שהדים עמומים של ים אצורים בתוכו והוא מתעקש להיראות כמו רגל של תרנגולת. בי נשבעתי שהקומוניקט, כמו המוצר עצמו, אמיתיים לגמרי. הייתי כנראה בין המעטים שראו וגם טעמו אותו, כי שהגיע אל המדפים הוא התקבל בעוינות מוחלטת ובצדק. מי בכלל רוצה לראות בצלחת שלו את החוליה החסרה של דרווין.

כל הדרך התאמנתי בלא להגיד "שניצולים", כי בדיחת השואה העבשה הזאת כבר התחברה אז לקיבוץ ולמפעל שלו. כשהגענו, ראיתי את פאר הסרט הנע הטכנולוגי. מכניסים אבקה מצד אחד ואחרי שלושים-ארבעים מטר של מכונות מזמזמות, חורקות, מתקתקות ומצפצפות, כמעט ללא מגע יד אדם, מקבלים את פאר היצירה – קציצה. בתום הייצור, יש עוד מכונות שאורזות אותה. באותו בוקר הכינו מארזים לייצוא לשוק ההולנדי. קופסאות קטנטנות וחמודות מולאו במהירות בארבע קציצות – והופ, לקירור. מנהל הייצור חייך כשראה עד כמה אני מופתעת מן המוצר הזעיר, ומיד אמר: "הם יודעים שגם מחר יהיה".

שישים שנה מלאו היום לשחרור אושוויץ. תסלחו לי, היום אין לי סיפור חמוד או מנחם או רומנטי בשרוול. ברשותכם, באופן חד פעמי, אני רוצה לחשוב מעט על יחסנו המקובץ, כתרבות וכעם, לחרדה הזאת, שמחר לא יהיה.

בניהם של ניצולים מכירים את זה. הכרתי פעם אשה שאמא שלה היתה הולכת לישון רק אחרי טקס מאד מוקפד: ערב ערב עטפה פרוסת לחם ישנה בנייר פרגמנט והניחה מתחת לכרית, כדי שכאשר תתעורר מסיוטיה הקבועים, תוכל להיווכח שיש.

אבי סטר לי רק פעם אחת בחייו ובחיי: זה היה כשהייתי בת שבע בערך והשלכתי בכעס פרוסת לחם לרצפה. הוא התנצל אחר כך, לא לפני שהסביר לי באורח גרפי מאד, מה מרגיש איש רעב, שכבר לא מאמין כי נשאר בעולם לחם בשבילו. ואחר כך, כמובן, באו גם התמונות שצרובות בזכרון הקולקטיבי שלנו: רעב זה בשחור לבן ובמדים מפוספסים של אסירים ובראשים קרחים ובעיניים ענקיות ומיואשות בתוך פני-השלד של ילדים, של זקנים.

לא צריך להיות בן דור שני או שלישי כדי להבין שתודעה של רעב מלווה אותנו, לרוב בתת מודע, כשאנחנו מצטיידים לחגים ויוצאים מן המרכולים עמוסי מזונות מיותרים לגמרי, רק שלא יחסר חלילה: שאנחנו עורכים שולחן חג שמאיים לקרוס מרוב אוכל ומתבוננים בו בסיפוק מוזר של מוכים, כאילו מדובר היה במין הישג חשוב שכזה: הנה, למרות הכל, יש. אבל האם גם מחר יהיה?

יש בינינו כאלה, דור שלישי או לא, שפשוט אוגרים. שהמזווים שלהם מוכנים לכל פורענות: מצור או מלחמת טילים חדשה. וכן, מה נעשה אם פתאום יהיה שלג? הלא צריך חלב עמיד. או תמרים. או עשר שקיות פסטה. פח שמן זית. קילו זיתים. ותריסר קופסאות טונה. וכמספר הזה שימורי תירס. וחפיסות מאובקות של סרדינים שעוד נשליך לפח בתום תאריך התפוגה, ושקיות של קטניות שבינתיים ניזונוים מהם חרקים קטנים, אבל כל עוד הן שם החרדה שוככת, וכשיושלכו גם הן נקנה שוב – כי מי יודע מה יהיה?

דווקא אמא שלי לימדה אותי שלא לאגור. הרציונל היה חד כתער ופוגעני כמוהו. היא אמרה פעם, שאגירה דווקא מסוכנת. כי כשיבוא הנורא מכל, ובעיניה אין ספק שהוא יבוא, או שלכולם יהיה די אוכל או שלאף אחד לא יהיה. במקרה הראשון, אין בעיה. במקרה השני, אם מישהו אוגר וסביבתו יודעת על כך, דמו בראשו. הנה מחשבה שגם בסיוטי לא היתה עולה בדעתי, אבל הסיוטים שלי רכים וורדרדים לעומת מציאות חייה של אמא שלי בשנים ההן.

ואיך הדברים עולים ברגעים הלא צפויים: מרק ירקות מועשר בגריסי פנינה, למשל. היא הודפת את הצלחת ממנה והלאה. אני לא יכולה לראות את הדברים האלה, היא אומרת. אני לא צריכה לשאול מה קרה, כי הנה מגיע עוד סיפור שעדיין לא שמעתי: פעם, אחרי שברחו מן הגטו, מצאו איכר שניאות למכור להם שקיק של גריסי פנינה תמורת טבעת הזהב האחרונה שעוד נותרה. ואכלו מזה שבוע. טחנו את הגריסים במטחנת קפה שנמצאה איכשהו והשרו במים, וכך אכלו. עד שגם זה נגמר. וכן, אמי היתה בין המאושרים שהצליחו ולא הגיעו לרכבות ההן. וכן, עברו ששים שנה. אז מה אם עברו? הפחדים עוד כאן, ואני אשא אותם הלאה, ואני יכולה רק לייחל שלא אנחיל אותם לילדים.

ובינתיים, בעוד השיטה פורחת והשוחט מנמנם, לעולם אי אפשר לדעת מנין תצוץ פתאום האובססיה, כך סתם באמצע היום, ותתיישב שוב במטבח הביתי. בוקר אחד בשבוע שעבר, חברה עומדת וקולפת תפוחי אדמה ליד הכיור שלי, והיא משילה מעליהם, יחד עם הקליפה, בערך מחצית מבשרם. למה, אני שואלת, אם יש קולפן. פתאום זה יוצא: כי אבא שלה לימד אותה כך, בגלל שעכשיו אפשר. פשוט אפשר, היא אומרת, בהדגשה מחויכת, וכבר לא צריך להיזכר במפורש מדוע אפשר. הרי שתינו יודעות. כי פעם היו אוכלים רק את הקליפות, כשהיו בכלל קליפות, אז הנה הנקמה המאוחרת בנאצים. צריך להראות להם שאנחנו יכולים, ויש לנו. אני מחזירה לה חיוך. אני מקווה שהיא לא שומעת את הקול הפנימי שאני מנסה להסות, זה ששואל: רגע, וגם מחר יהיה?