שתף קטע נבחר

רק לחמם ולהגיש

אני מספרת למהרג'י שהכנתי אוכל מוכן, ומחכה להרצאה על "אוכל מת". אבל הוא רק חייך אלי באהדה, לקח מכולנו את הצלחות, שם בכלי של השאריות לחיות, ותוך 20 דקות הגיש את תבשיל הירקות ברוטב קוקוס הטעים ביותר שאכלתי מימי

מוצר חדש בחנות! איזה כיף. סידרה שלמה של אוכל מוכן, ארוז בוואקום. "חברת קוהינור גאה להביא לכם את מיטב המטבח ההודי", כתוב על האריזה. "כל המרכיבים האותנטיים וכל הטעם האמיתי, בלי כל צבע מלאכותי או חומר משמר. וכל זה, בשילוב עם טכנולוגיה של עידן החלל. עכשיו, אין צורך לבשל בעצמכם. רק לחמם ולהגיש".

 

אני בודקת את רשימת המוצרים, ואכן אין כימיקלים - רק ירקות ותבלינים ודברים טובים. אני דוחקת לאיזו מגירה את כל מה שלמדתי בהודו על תזונה נכונה, על כיבוד האנרגיה שבמזון טרי, על כיבוד מעשה הבישול כצורה של התכוונות ושירות, ומחליטה בראש מורם לקנות כמה קופסאות. אני עיתונאית בסך-הכל, אישה חופשייה וגאה, ולא כל יום פורץ לשוק דבר מהפכני שכזה.

 

תמיד אמרתי שיש לבדוק דברים חדשים. הצילומים על האריזות מפתים מאוד. אני מחליטה לקנות את התרד הקשמירי המוקרם, העדשים המוקרמות נוסח היידרבאד והפאו באג'י נוסח מומבאיי.

 

בראש מורם אני משלמת על שלוש הקופסאות מחיר השווה לשבוע קניות ירקות בשוק למשפחה שלמה. אני עולה על הטוסטוס, חוזרת הביתה ודוחפת הכל לארון. "יום אחד באמת אצטרך משהו מוכן בדחיפות", אני אומרת לעצמי, "ואז אשמח שיש לי את הקופסאות האלה. בינתיים אמשיך, כמובן, לבשל אוכל טרי ולא אתפתה לחוליי המערב".

 

צירופי מקרים

 

בדיוק באותו הערב, איזה צירוף מקרים, באמת עלה צורך דחוף באוכל מן המוכן! מדהים איך שהדברים האלה קורים. ערב בא, וראיתי שעוד לא הכנתי כלום, וחשבתי להכין דאל (עדשים), אבל ידעתי שיהיה משעמם מאוד לאכול שוב דאל, וחוץ מקצת תפוחי-אדמה, חופן מסכן של שעועית ירוקה, איזה גזר עלוב, קצת כוסברה, חצי קוקוס משלשום, שתי עגבניות וסל מלא בצ'פאטי מהבוקר לא היה לי כלום במטבח. פתאום, ממש פתאום, נזכרתי שקניתי בדיוק היום שלוש קופסאות קטנות של אוכל מוכן. נו, הרי בדיוק בשביל כאלה מצבי חירום המציאו את האוכל הזה.

 

אין ברירה. אני פותחת את מעטפות האלומיניום, שופכת לסירים, ומתחילה לחמם. אני מפזמת לעצמי קצת משירי קרול קינג ושריל קרו, מוסיפה אפילו תנועת ריקוד אחת או שתיים, חותכת עגבנייה אחת שתשמש כעיטור ושמה את הסכין בכיור הריק. אני מסתכלת באהבה על המטבח המסודר, וקוראת לילדים לאכול.

 

איך שאני מושיבה אותם, קריאת שלום משער החצר. האורח הוא מהרג'י, הנזיר ממעלה ההר. איזה צירוף מקרים. הילדים קוראים לו לבוא לאכול, והוא נענה בשמחה. אני מחפשת את האריזות בהיסטריה, ובסוף נזכרת בהקלה שהן כבר בפח. אני מתלבטת במהירות מה לעשות ומה להגיד לידידי הוותיק.

 

מהרג'י מתיישב. הוא שמח לאכול אצלי, וסומך עלי לחלוטין שהבישול שלי נקי, מוקפד, ובאופן כללי מלא באהבתי לסועדים. הוא יודע שאני שומרת על כללי הדיוטהה החשובים כל-כך לרוב ההודים: אני לא טועמת עם כף מהסיר המרכזי ומחזירה שוב לסיר, לא נותנת לאף אחד לקחת מהסיר או הקערה עם כפית שכבר היתה בפה, לא נותנת לקחת ביס ולהחזיר.

 

הכלל הזה, שבעצם שומר שרוק לא מתערבב עם רוק של אחר, נחשב כלל היגייני ורוחני ממדרגה ראשונה, ואם יש חשד שהכלל לא נשמר בבית מסוים, רוב ההודים לא יאכלו בבית הזה. מהרג'י גם סומך עלי שאני לא טועמת מהתבשיל לפני שאני מגישה (לפי המסורת של הנזירים היוגים צריך לבשל עם ביטחון מלא שהטעם טוב, וגם חשוב שהסועדים יהיו אלה שייהנו ראשונים מהאוכל). 

 

אוכל מת - לא טעים

 

לפני שאני מחליטה מה לעשות, הבן שלי שם למהרג'י על הצלחת כמה צ'פאטי וכף מכל תבשיל. הנזיר אומר את התפילה על האוכל ומתחיל לאכול. הוא שקט אחרי הביסים הראשונים, ואז שואל, מביט באוכל: "מה, זה את הכנת?"

 

"לא, מהרג'י, בעצם לא. קניתי את זה במכולת במעטפת אלומיניום ארוז בוואקום של טכנולוגיית החלל. אוכל שלא מתיישן אף פעם ותמיד נשאר טרי. אין אפילו אף כימיקל, והם השתמשו במוצרים איכותיים. אפילו לא נורא יקר. די טעים, לא?"

 

אני נושפת, ומחכה להרצאה על אוכל מת, שהוא המקור ל-50 אחוז מכל המחלות של המערביים. על הסוג המסוים הזה של עצלנות מערבית, הגורמת לנו למצוא עוד ועוד דרכים להימנע מלעשות כל דבר שהוא חוץ מלשבת מול ההמצאות הטכנולוגיות שלנו. שלא לדבר על ההוצאה המיותרת כשסביבנו כל-כך הרבה עוני. שלא לדבר על זה שהאוכל, כמובן, לא היה טעים בכלל.

 

אבל הוא רק חייך אלי באהדה, לקח מכולנו את הצלחות עם האוכל המת, שם בכלי של השאריות שיוצאות לחזירים ולעורבים ולכלבים, ניגש למקרר, ותוך 20 דקות הגיש את תבשיל הירקות ברוטב קוקוס הטעים ביותר שאכלתי מימי, מתובל באהבה וחוכמה וחברות, מפולפל בטעויות ונפילות וסליחות, ממותק בהבנה וסבלנות.

 

"לכי תקני את זה במכולת", אמר בעיניים נוצצות, מגבת ישנה על כתפו, תוך שהוא מלקק, בהנאה צרופה ובגאוות יוצרים, את שאריות הרוטב מהצלחת. אני מנסה להשיג בשבילכם את המתכון, ואם אצליח אפרסם אותו באחד השבועות הקרובים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עמית שאבי
לכי תקני את זה במכולת
צילום: עמית שאבי
מומלצים