החיים יפים?
מכרם ח'ורי שחקן עסוק: השנה הספיק להופיע ב"הבית הלבן", לשחק בסרטו החדש של עמוס גיתאי בהשתתפות נטלי פורטמן ("אחלה בחורה") ולגלם בימים אלה ב"יעקב השקרן" של תיאטרון חיפה יהודי עדין נפש שמחפש תקווה בגטו. אז איך זה שעדיין יש תפקידים שסגורים בפניו? "אני חייב לעשות כמעט כל תפקיד בשביל לשרוד, אבל אם אני טוב מספיק בשביל לקבל את פרס ישראל למה מפרסמים עדיין חושבים שאני טוב רק לפרסומות בערבית?" ראיון
אחרי שמונה שנות נדודים בין התיאטראות הרפרטוארים חוזר חתן פרס ישראל, השחקן מכרם ח'ורי, לשחק בתיאטרון העירוני חיפה. בהפקה החדשה של התיאטרון, "יעקב השקרן", הוא מגלם יהודי נאיבי ועדין נפש הכלוא באחד ממחנות הריכוז הנאציים על הגבול הרוסי. המחזה, המבוסס על רומן מאת הסופר הפולני יורק בקר, ניצול אושוויץ בעצמו, עובד לתיאטרון על ידי המחזאי הישראלי נוריאל טוביאס.
עלילת המחזה מביאה את סיפורו של יעקב היים (אלברט אילוז), מספר סיפורים שמבקש לעודד את רוחם של חבריו בגטו באמצעות ידיעות רדיו כוזבות על מפלת הצבא הנאצי. ח'ורי מגלם בהצגה את חברו הקרוב של היים, קובלסקי, שנאחז בשקר ובהבטחה שהוא מקפל בתוכו. "מאוד אהבתי את התפקיד ואת המחזה מהרגע הראשון שקראתי אותו", אומר ח'ורי, "חשבתי שזה תפקיד שאפשר למלא ואהבתי את העידון והסגנון שיש במחזה למרות הנושא הקשה. אני חושב שמחזה שכזה לא היה עולה על הבמה בישראל לפני כמה שנים.
דרוש אומץ לגעת בנושא השואה באמצעים של הומור דק והאומץ נמצא לא מעט בזכות ההצלחה של הסרט 'החיים יפים' של בניני".
הספר המקורי עובד פעמיים לקולנוע. כשהעיבוד האחרון בבימויו של פטר קסוביץ' ובכיכובו של רובין וויליאמס יצא בשנת 1999 אכן השוו אותו ל"החיים יפים". אתה מסכים עם ההשוואה?
"בשני הסרטים ההומור השחור והנאיביות מאוד דומיננטיים, אבל לדעתי המחזה שלנו מעמיק ומורכב בהרבה, מכיוון שהוא מחטט בתוך שתי השאלות שהכי מעסיקות את בני האדם והן החיים והמוות. במקרה של האנשים האומללים האלה בגטו מה שעומד על הפרק זה ההישרדות. המחזה הזה נע בין ספק לתקווה וזה בולט מאוד בדמות שאני מגלם, שלמרות האמונה הגדולה שיש בה היא מרגישה את הסוף המר. המפתח לדמות היא הנזקקות הזו לתקווה, למשהו להיאחז בו".
ההומור הופך את הטיפול בנושא לקל יותר?
"ההומור ממלא את הדמויות במחזה בחיים. דווקא בזה שהם לא מוצגים כאייקונים או כקדושים אלא כבני אדם כמוני וכמוך, יש להם יותר כוח. זה הופך אותם לאנושיים יותר. היופי במחזה הוא השילוב בין הקומי לטראגי, זה גם מה שאני אוהב בדמות שלי, זה מה שהופך אותה למורכבת, כמו בחיים".
זה סיפור על מערכות יחסים מורכבות בין בני אדם שכלואים במצב בלתי אפשרי של מלחמה. זה גם סיפור על שקרים והצורך שלנו להאמין בהם.
"זהו קודם כל סיפור על בני אדם שחולקים גורל משותף, סיפור על אחווה ועזרה הדדית. השקר והצורך האנושי להאמין בו הוא הבסיס למחזה. זה מזכיר לי סצינה שאני מאוד אוהב בהצגה שבה יעקב שואל את קובלסקי, הדמות שאני מגלם שהוא ספר במקצועו, אם יש לו איזה חומר שיכול להצמיח שיער. קובלסקי אומר שאין כזה חומר ויעקב מזכיר שפעם הוא ראה אותו מורח חומר ירוק על הראש של הקליינטים. קובלסקי אומר לו בתשובה שיש אנשים שמתעקשים לקנות כל סיפור שמספרים להם. זה מאד אירוני כי קובלסקי עצמו מתעקש להאמין בחדשות שיעקב ממציא, למרות שהוא יודע שזה שקר. היופי במחזה הוא הדקויות, ההומור לא בוטה אבל קיים וחיוני. מי אמר שלא היה הומור בגטו? גם במצבים הקשים ביותר אנשים ממשיכים לחיות, זה חזק מאתנו: אנשים ממשיכים לקיים יחסי אהבה, לאכול, לשתות, לחשוב ולצחוק. שום דבר לא משתנה חוץ מהפחד למות".
יש במחזה שתי תפישות עולם: האחת אומרת שאם אין תרופה למצב הקיומי האיום אז עדיף להמציא תקווה במילים; והשנייה אומרת שהאמת עדיפה תמיד. הדמות שלך מבקשת תקווה גם במחיר של שקר.
"קובלסקי נאחז מדי יום בתקווה עד שנגמר לו האוויר. הוא איש תמים, אבל למרות זאת אני משוכנע שהוא ידע מהרגע הראשון שאין תקווה אמיתית. זה מחזה שבנוי על ארכיטיפים – יש את המתאגרף והחלומות שלו לעשות את זה, יש את הנערה שחולמת להתחתן ולהוליד ילדים, יש את השחקן הכושל שחושב על הקריירה שלו ואשתו התמהונית ויש את יעקב. אני לא נכנס להשוואות כי אין מקום להשוואה, אבל אני אומר בזהירות - בארבע השנים האחרונות של האינתיפאדה, שזו הטרגדיה הכי קרובה אלינו, עם כל הפיגועים, אחרי שקברנו את המתים, החיים ממשיכים. ככה זה בחיים. אתה מפחד יום יומיים ולמחרת אתה הולך לעבודה, לקניות, והחיים חוזרים למסלול. ככה אנחנו בנויים, אי אפשר לחיות עם העבר. אנחנו תמיד נקווה שהעתיד יהיה טוב יותר".
הכרת את הסיפור של "יעקב השקרן" לפני שפנו אליך מתיאטרון חיפה?
"לא, למרות ששמעתי עליו כשהייתי בניו-יורק בשנת 1999 עם תיאטרון הקאמרי. הסרט ירד מהמסכים בדיוק בשבוע שהגעתי לשם ורציתי לראות אותו אבל עד שהתפנה זמן הוא ירד. בדיעבד למדתי שידיד חדש שלי, השחקן הגרמני ארמין מולר-סטאהל, שיחק בשתי ההפקות הקולנועיות של הספר. ארמין מולר-סטאהל שיחק איתי בסדרת הטלוויזיה 'הבית הלבן', ועכשיו אני ממש מסתקרן לראות את זה, למרות שאני לא רוצה להיות מושפע. בכלל, אני חושב שמעניין ומאתגר יותר לחפש את הדמות בתוכך ולא בחוץ. זה קשור גם לאינטגריטי שלי: אני תמיד ארגיש שרימיתי אם אראה אינטרפרטציה של מישהו אחר תוך כדי עבודה על הדמות. מה שכן, במהלך העבודה השתתפנו בימי עיון והרצאות בנושא השואה והחיים בגטו, דיברנו על השואה בספרות, בין היתר בכתבים של פרימו לוי. בחומרים האלה אני משתמש גם אם זה באופן תת הכרתי".
בהצגה אתה החבר הכי טוב של יעקב היים. במציאות היית מתיידד עם שקרן כרוני שכמותו?
"אני חושב שכן, הוא אחלה, הוא מצחיק ומבדח ויש לו לב טוב. כשהייתי ילד, בשנות החמישים, היו בכפר שלי שני השקרנים הכי גדולים בעולם. הם הפכו לפולקלור ובכל אירוע, איפה שלא ישבנו, תמיד כולם היו מתכנסים מסביבם. הם שיקרו אחד לשני ולכל העולם ברצינות גמורה עד שלא ידעת להבדיל בין האמת לשקר. הם היו מצחיקים אותנו עד שירדו דמעות. זה מוסיף פלפל. אגב, במחזה, הם היו מיודדים, אבל גם ידעו טוב מאוד לנצל אחד את השני – קובלסקי היה אוכל קציצות של היים בקיוסק בלי לשלם ובתמורה היים היה מסתפר בחינם אצל קובלסקי – מעכרים".
"ברוב המקרים אני שוכח שאני ערבי"
עם "הכלה הסורית", השתתפות בפרק בסדרה "הבית הלבן", "יעקב השקרן" וצילומי הסרט החדש של עמוס גיתאי, Free Zon, אפשר לומר שהשנה האחרונה היתה מוצלחת מבחינתו של ח'ורי. שנה קודם לכן הוא מצא עצמו מובטל במשך שבעה חודשים: "דפקתי על דלתות ולא ענו לי. 'הכלה הסורית' נפל עלי בפוקס, וחודש אחרי זה קיבלתי הצעה מ'הבית הלבן'. בתקופה האחרונה היו הרבה הצעות לסרטים ובשבוע הבא אני מצטלם לסרט של גיתאי. זה סרט מאוד מעניין שיצטלם באזור הסחר החופשי בירדן ובתל-אביב. אסור לי לדבר עליו יותר מדי, אבל אני יכול לומר שהוא על מערכת יחסים מורכבת בין שלוש נשים. אני משחק את בעלה של היאם עבאס, למרות שהסצינות שנצלם בשבוע הבא הן עם נטלי פורטמן, שאגב, היא אחלה בחורה. היא ממש לא עוד שחקנית מהוליווד. היא אינטלקטואלית אמיתית וגם מאוד בקיאה במה שקורה כאן, ככה זה כשאתה גדל בבית של הורים ישראלים. אגב, היא חברה מאוד קרובה של מלכת ירדן, מה שעזר לנו מאוד בצילומים שם. אבל די, אסור לי לגלות סודות".
ומה התפקיד הבא?
"בגילי אני כבר לא חולם. אני שורד מתפקיד לתפקיד מכיוון שזה המקצוע שלי, זו העבודה וממנה אני מתפרנס. המלחמה על העבודה היא יומיומית. אין לי את הלוקסוס לשבת בבית ולחכות לתפקיד הגדול הבא ואני מתענג מכל תפקיד שניתן לי".
נכון יהיה לומר שתיאטרון חיפה הוא התיאטרון הרפרטוארי היחיד בישראל שנותן במה פחות או יותר שווה לשחקנים ערבים?
"זו שאלה כואבת. הייתי רוצה שמנהלי התיאטראות בישראל יגידו לי איך בארבע השנים האחרונות חוץ מתיאטרון חיפה שמעסיק באופן קבוע שחקנים ערביים, בשאר התיאטראות יש רק שחקנים יהודים? יש כל כך הרבה שחקנים ערבים מוכשרים שסיימו בתי ספר למשחק, לאן הם ילכו? אין מספיק תיאטראות ערביים בישראל, והתיאטרון הרפרטוארי לא קולט אותם. אני לא חושב שההזדמנות ניתנת באמת. זה נכון שבכל הנוגע אליי פרעתי את השטר, אבל בשנים האחרונות אני חושב שיש פחד בתיאטראות להעסיק או להבליט שחקנים ערבים. הם לא רוצים להכעיס את הקהל, הם מפחדים שהקהל יברח. אני מבין את זה, אבל מה עם חופש העיסוק? איפה הדמוקרטיה? מי שחושב שאני טועה שיענה לי.
"גם ייצוג של היצירה הערבית בתיאטרון הישראלי כמעט ולא קיים. בתיאטרון חיפה העלו בשנת 1981 את 'פטפוטים על הנילוס' מאת נג'יב מחפוז, וזו היתה הפעם הראשונה שהתיאטרון העלה מחזה של יוצר ערבי. אני לא רואה שיש התעניינות של התיאטרון הישראלי ככלל בהבאת מחזאות מהעולם הערבי לכאן. זה חבל, אני חושב שזה יכול היה להביא לקהל הישראלי, שהוא אחד מהטובים בעולם, תרבות שהוא לא מכיר. לשאלתך, תיאטרון חיפה נותן במה לשחקנים ערבים ויהודים בגלל שהעיר עצמה והעומדים בראשה לאורך כל השנים עודדו דו קיום וחיים משותפים בכל התחומים. בשאר הארץ זה אחרת. אין לי רגשי נחיתות ואני מזמן לא התייחסתי לעצמי כאל שחקן ערבי, ברוב המקרים אני שוכח שאני ערבי, אני אדם ושחקן וככזה אני חייב לעשות כמעט כל תפקיד בשביל לשרוד. אבל תסבירי לי את, אם אני טוב מספיק בשביל לקבל את פרס ישראל למה יש מפרסמים שעדיין מוצאים אותי טוב רק לפרסומי חוצות בערבית, ובעברית הם לא מוכנים שאני אייצג אותם? למה כמעט ולא רואים שחקנים ערבים על מודעות הפרסום של ההצגות? יש תחושה שמחביאים אותנו וזה מביך. כאן קבור הכלב".
- "יעקב השקרן" - יום ד', 16 בפברואר, אולם בית נגלר בקריית חיים בשעה 20:30; יום ד', 23 בפברואר, מוצ"ש, 26 בפברואר, יום ב', 28 בפברואר, בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה
לפנייה לכתב/ת 
