שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שיכרון חושים

    אלבומים נפלאים, שירים משכרים, הופעות מוטרפות והרבה הרבה בירה: הוצאה מחודשת של כל תקליטי הפוגס, כולל בונוסים ותוספות, שלחה את גבע קרא עוז למסע בקרביה של הלהקה הכי מופלאה שיצאה מאירלנד

    אחת הדרכים המענגות יותר להעביר בהן את החיים, היא לשבת בפאב אירי, מוקף בבני המקום ששותים גינס, מנגנים בבנג'ו ושרים בקול ניחר. למרבה הצער, עם הפיכתה של אירלנד למעצמה כלכלית ותיירותית, החוויה האותנטית הזו הולכת ונעלמת מהעולם. מצד שני, תמיד אפשר למזוג לעצמך בירה מקומית, לדמיין שהטעם שלה זהה, ולשים ברקע אלבום של ה"פוגס", בכירת להקות אירלנד בכל הזמנים (ואל תגידו יו-2, הם שכחו מה זה להיות אירים).

     

    האופציה הזו הפכה החל מהשבועות האחרונים לנגישה הרבה יותר, עם הוצאתם מחדש של כל אלבומי הלהקה, בגרסאות חדשות, משופצרות ומועשרות בשפע בונוסים. קשה להגיד שהפוגס היא להקה אלמונית. בכל זאת, במולדתה ובאנגליה היא זכתה להכרה מרשימה, אבל בשאר העולם, היא מוכרת הרבה פחות - ומעולם לא זכתה לקרדיט לו היא ראויה, כאחת הלהקות החלוציות, החשובות, המקוריות והמסעירות ביותר שקמו. הוצאתם מחדש של התקליטים מהווה לפיכך הזדמנות משובחת להפליג למסע בעקבותיה. מזגו לכם מעט נוזל שחור וצללו פנימה.

     

    "הפוגס הם לא רק להקת פאנק, או הרכב נשמה, או להקת פולק אירית. הם כל הדברים האלה, והרבה יותר", ג'ים ג'רמוש.

     

    ההתחלה היתה ברכבת התחתית של לונדון. שיין מקגוואן, פאנקיסט צעיר וזועם, פליט של בית ספר יוקרתי ומוסד לחולי נפש, ניגן בלהקת "זוקפי הפטמות". ספיידר סטייסי ניגן באחת מהתחנות, ומקגוואן פגש בו באקראי והתלהב. השניים התיידדו, והחלו לנגן ביחד. הם צירפו שורת חברים אירים שחיו בעיר (ג'ים פרנלי, גי'ם פינר, אנדרו ראנקן וקייט אוריירדון), קראו לעצמם "פוג מהון", שפירושו בגאלית "שק לי בת'חת", והחלו לנגן בפאבים ומועדונים בסביבה. הרבגוניות של חברי הלהקה ואישיותו המיוחדת של מקגוואן הפכו את ההרכב - שצינזר את שמו ל"פוגס" בשל סירובם של מגישי תחנות הרדיו להגות אותו - לאחד הייחודיים ביותר שפעלו בבירת אנגליה.

     

    חברי ההרכב שילבו בין שני סגנונות שונים לחלוטין - מוזיקת העם האירית שעל ברכיה גדלו, ופאנק זועם. השילוב המשונה הצליח בצורה בלתי רגילה. ההופעות של הלהקה הפכו למסיבות עליזות ופרועות במיוחד, וההרכב החל להתפרסם. ב-1984 הם חיממו את הקלאש האגדיים בסיבוב הופעות, הוחתמו ב"סטיף רקורדס" והוציאו את אלבום הבכורה - Red Roses For Me.

     

    האלבום הציג מוזיקה בסגנון שאף אחד לא שמע עד אז. הלהקה לקחה את שירת העם האירית, והזריקה לה אנרגיות, זעם, מחאה פוליטית והומור שחור. התוצאה היתה כובשת, סוחפת ופורצת דרך. המבקרים המוזיקלים והתעשייה התלהבו, והלהקה החלה לרכוש לעצמה שם בסצינה האלטרנטיבית בלונדון ובדבלין.

     

    בדיעבד, מדובר באלבום שבעיקר בישר את שעתיד לבוא. בשלב הזה הפוגס עדיין נמצאו בתהליך הגיבוש העצמי שלהם. מקגוואן עדיין היה בשלב ההתפתחות הראשוני שלו כזמר וכותב שירים, והצליל הייחודי של הלהקה עדיין היה מעט בוסרי. עם זאת, שירים כמו The Auld Triangle, Boys From The County Hell, Streams Of Whiskey - נשארו טריים ומלהיבים גם היום - 20 שנה אחרי.

     

    "המוזיקה של הפוגס היא הברנדי של הארורים", טום וויטס (מצטט את ג'ורג' ברנרד שואו).

     

    הפוגס לא נחו הרבה לאחר אלבומם הראשון. הם צירפו את הגיטריסט פיליפ שברון, וגייסו לעמדת המפיק את אלביס קוסטלו שהתלהב מאלבומם הראשון. הוא אגב הגדיר את עבודתו כ"להפריע להם כמה שפחות" (אחר-כך הוא נשא לאשה את אוריירדון הבסיסטית שעזבה כתוצאה מכך את ההרכב). התוצאה היתה אלבום המופת הראשון שלהם Room, Sodomy and Lash, ששמו הוא ציטוט מדבריו של צ'רצ'יל עת נשאל לדעתו על שימור מנהגי הצי הבריטי.

     

    הצליל של הפוגס התהדק באלבום, והפך פרוע, חופשי ומשוחרר יותר. מקגוואן המשיך להשתפר ככותב שירים וכמבצע - והתוצאה היכתה גלים בעולם המוזיקה בבריטניה. האלבום כלל שורת שירים חדשים ובראשם הבלדה המופלאה A Pair Of brown Eyes, גרסאות לשירים ישנים ובראשם קאבר מחורע ל-Dirty Old Town של יואן מקול וגרסה נהדרת ל-The Band Played Waltzing Matilda של אריק בוגל, וקטעים אירים עממים בטוויסט פראי.

     

    אם לאחר האלבום הראשון עוד היו רבים שהתייחסו לפוגס כאל סוג של להקת פאבים משודרגת, האלבום הזה הוכיח כבר שהיא קורצה מחומר אחר. גם הקטעים העממים והפשוטים לכאורה, לדוגמה Sally Maclennane, הציגו עומק, תחכום ואיכות מוזיקלית אמיתית, גם אם זו הסתתרה מאחורי מעטה של "שיר שיכורים" סטנדרטי. האלבום לא זכה להצלחה סוחפת במיוחד מבחינה מסחרית ולא הנפיק להיטי מצעדים, אבל ההערכה הביקורתית התעצמה - והפוגס הפכו לשם דבר בקהילת המוזיקאים שידעה להעריך את החדשנות, האומץ והאנרגיות שלהם.

     

    "לקח לי שבוע להתאושש מהשבוע בו הופעתי יחד עם הפוגס, ואני בטוח שהנזק שנגרם לי במהלכו הוא מבני ותמידי", סטיב ארל.

     

    התקופה שלאחר האלבום השני לא היתה קלה עבור הפוגס. הם נאלצו למצוא בסיסט חדש (דרל האנט), מקגאוון עבר תאונה, שברון סבל מדכאון - ומעל לכל, חברת התקליטים שלהם היתה בצרות כלכליות. כדי לשלם את החשבונות, הפוגס נאלצו להופיע כמעט מדי ערב, ובהתחשב באנרגיות שהוציאו על הבמה, זו היתה משימה קשה במיוחד, אבל כזו שהפכה את הלהקה ליחידה מגובשת וחידדה עד לקצה את ההרמוניה בין חבריה. המשימה המורכבת מכולם היתה לתמוך במקגאוון, שצריכת האלכוהול והסמים שלו היתה מוגזמת בכל קנה מידה, ולא היטיבה עם הבעיות הרפואיות מהן סבל, ביניהן שיניו הרקובות שהפכו לסמלו המסחרי.

     

    ב-86' הם שחרר אי.פי מבריק עם ארבעה שירים כולל Rainy Night In Soho הנפלא. לאחר מכן הם זכו ללהיט הראשון שלהם בשיר שהקליטו יחד עם הדבלינר'ס לרגל האלבום ה-25 של הלהקה האירית הוותיקה, The Irish Rover (על סיפורה הטרגי של אוניה שהפליגה במשך שבע שנים מקורק לארה"ב עד שטבעה), שהגיע למקום השמיני במצעד הבריטי.

     

    הכל היה מוכן לרגע הגדול של הלהקה שהגיע ב-88' כשיצא לאור אלבומם השלישי If i Should Fall From Grace With God, שאפשר לתאר אותו, מבלי להגזים, כאחד האלבומים המשובחים שיצאו מאז ומעולם. הפוגס מימנו את האלבום בעצמם, מה שאפשר להם חופש אמנותי מוחלט. לעמדת המפיק גויס סטיב ליליוייט, שהיה עסוק באותם ימים בעבודה על אלבום גדול אחר, "ג'ושוע טרי" של יו-2, כך שלראשונה היה ללהקה מפיק בעל נוכחות משלו, שידע איך לגרום ללהקה שהיתה ידועה בעיקר בהופעות החיות שלה, להישמע טוב גם באולפן ההקלטות. צירופו של הנגן הוותיק טרי וודס העניק ללהקה עוד מימד של עומק והתוצאה היתה מושלמת.

     

    מבחינה מוזיקלית, האלבום הוא המגוון ביותר של הפוגס וכולל בין השאר השפעות טורקיות, יווניות, ספרדיות ועוד. גם הטקסטים עלו מדרגה ועסקו באופן מורכב ומרגש בנושאים האהובים על הלהקה כמו ההגירה האירית לאמריקה והפוליטיקה המקומית. השיר אודות פרשת "השישייה מבירניגהאם" הוביל להאשמות כי הלהקה תומכת בטרור של האיי.אר.אי, עניין שלא אוזכר שוב לאחר שששת האסירים האירים שישבו שנים ארוכות בכלא בגין מעורבות בפיגוע תופת, זוכו מההאשמות נגדם.

     

    הכשרון האדיר של הפוגס הגיע הפעם גם לקהל הרחב. האלבום נכנס למקום השלישי במצעד המכירות בבריטניה. הסינגל המוביל מתוכו, הבלדה המופלאה Fairytale Of New York בה השתתפה קירסטי מקול (רעייתו של המפיק ליליוויט ובתו של יואן מקול, שכתב את Dirty Old Town, שמתה בתאונת טביעה לפני שנים אחדות), הפכה לקלאסיקה מיידית ונשארה עד היום אחד משירי הקריסמס האהובים ביותר בבריטניה, ובצדק. בזכותו ובזכות קלאסיקות נוספות באלבום כמו Tousands Are Sailing, Fiesta, Bottle Of Smoke ועוד - האלבום הזה הפך ליהלום שבכתר, ונכנס להיסטוריה המוזיקלית.

     

    "אם לג'יימס ג'ויס היה בן חורג הוא בטח היה שר בנהמות כמו מקגוואן", פטריק מקבי.

     

    ה"פוגס" לא היו הלהקה הראשונה ולא האחרונה שלא ידעה כיצד להתמודד עם ההצלחה. כמו שכתוב בספר החוקים של הרוקנ'רול, הפרסום וההצלחה הכלכלית החלו להביא, בתהליך הדרגתי, לחורבנה. הסיבה העיקרית היתה התנהלותו של מקגוואן, שהעמיק את ההתעניינות שלו בחומרים מטשטשים ובנוסף גילה התלהבות ניכרת מעידן האקסטזי והרייבים ששטף את בריטניה. חבריו ללהקה לא התלהבו מהרעיון ששטח בפניהם להקליט אלבום אסיד-האוס, והתחילו לאט לאט למאוס בהתנהגותו. 

     

    מקגאוון החל להחמיץ הופעות, כולל בסיבוב הראשון של הלהקה בארה"ב, והתקשה לעמוד בלוחות הזמנים של הלהקה שניאלצה לחפות אליו. תחושת המשפחתיות והחברות החזקה בין חבריה השאירה אותה ביחד, אבל משהו בדבק היצירתי החל להיפרם.

     

    ההקלטות של האלבום Peace And Love שיצא ב-89' היו משובשות למדי. ליליוויט שוב שובץ לעמדת המפיק, אבל מקגוואן התקשה לספק את הסחורה, ולצד לילות של מרץ בלתי נגמר נרשמו גם לא מעט היעדרויות. תחת נטל הציפיות הכבד בחרה הלהקה ליצור אלבום קשוח יותר ושונה מקודמו. התוצאה לא התקבלה בעין ביקורתית יפה במיוחד, אבל במרחק השנים ניתן לומר כי מדובר באלבום מצוין, גם אם לא אחיד ברמתו. אם לא משווים אותו לקודמו המופתי, ניתן לגרוף ממנו הנאה מרובה.

     

    האלבום לקח את הפוגס לכיוונים חדשים, בין השאר בשל ההשפעה הגוברת של שאר חברי הלהקה. כך למשל יש באלבום קטע ג'אזי לוהט, Gridlock, שיר שנאה נפלא לאוליבר קרומוול בשם young Ned Of The Hill, את הבלדה הערפילית Misty Morning Albert Bridge, ושירים שיגרמו אפילו לפיסח, גידם וחיגר לקפוץ ולרקוד כמו White city, Blue Heaven ו-USA. הפוגס היו עדיין בשיאם היצירתי - וביחד עם שני קודמיו מהווה האלבום הזה את פסגת יצירתם.

     

    "מקגוואן הוא אחד המשוררים הגדולים ביותר. לעולם לא אעשה משהו שיערער על כך", ג'ו סטארמר ("הקלאש")

     

    ההגיון אמר שאחרי Peace and Love הפוגס היו צריכים להתפרק. האלבום נכשל מסחרית, מקגוואן הלך והידרדר ונדמה היה שהלהקה מיצתה את עצמה. ובכל זאת - היא הצליחה לאסוף את עצמה לאלבום אחד נוסף - Hells Ditch, אבל זו כבר היתה התחלת הסוף של הפוגס הישנה, בדרכה לעתיד החדש.

     

    סטראמר, חבר ותיק עוד מתחילת הדרך בלונדון שמת ב-2002, החל אט אט למלא את מקומו של מקגוואן. הוא תפס את עמדת המפיק באולפן, והחל לשנות את כיוונה של הלהקה לרוקנ'רול מסורתי יותר. השפעתם של שאר חברי ההרכב הלכה והתעצמה. התוצאה התקבלה בחיוב על ידי הביקורות, אבל הקהל הוותיק לא השתכנע.

     

    האלבום כלל כמה שירים משובחים ובעיקר Summer In Siam ו-Rain Street, אבל ככלל, מדובר באלבומה החלש ביותר של הלהקה. השירה של מקגוואן איבדה הרבה מעוצמתה, והכיוונים החדשים אליהם לקח אותה סטראמר עדיין לא היו מגובשים מספיק.

     

    "הפוגס הקליטו אלבומים נהדרים והעלו הופעות נהדרות - אבל תהילתם היא בשירים, אלה יישארו לנצח", סר בוב גלדוף.

     

    "למה לקח לכם כל כך הרבה זמן"?, זה מה ששאל מקגוואן את חברי הפוגס כשאלה הודיעו לו שהגיע הזמן שהוא יחפש לעצמו להקה חדשה. מקגוואן, שלא היה ממש מרוצה מהאלבום האחרון של ההרכב, הפך לאחריו לשבר כלי מוחלט. לחברי הלהקה פשוט נמאס, והם החליטו להיפרד ממנו - ולהמשיך לבד. מקגוואן מצידו המשיך להופיע ולהקליט לבד ועם להקת ליווי בשם ה"פופס".

     

    זו לא היתה החלטה פשוטה. מקגוואן היה ליבה של הלהקה. הוא כתב את מרבית השירים, עמד בחזית מול התקשורת והמעריצים, והעניק לה את הייחודיות שלה - וחוץ מזה הוא גם היה חבר קרוב של כל הנגנים בלהקה. אבל במצבו של מקגוואן, לפוגס נותרו שתי ברירות - להתפרק או להמשיך בלעדיו.

     

    כמחליף גויס לא אחר מאשר סטראמר, מפיק האלבום הקודם (שגם הופיע איתם ועם קורטני לאב ב-1987 בסרט Straight To Hell של אלכס קוקס), לכאורה בחירה טבעית, אבל למעשה - משונה במקצת, שהרי סטראמר, ממייסדי הפאנק, בדומה למקגאוון, ידע גם הוא אי יציבות אישית בחייו, והתקשה לעמוד בקצב של הפוגס.

     

    עם זאת, האלבום שהוקלט יחד עם סטראמר, Waiting For Herb, ויצא ב-93', הוא משובח למדי. הפוגס בלי מקגוואן נשמעו בהחלט אחרת, אך אם לא משווים אותו לקודמיו, קל מאוד להנות ממנו. סטראמר אמנם רחוק פה מיכולותיו בימי הקלאש, והזעם והחרון שלו ממותנים מאוד, אבל הוא מצליח לתת מימד עמוק של רגש לשירים הנפלאים שכתבו חברי הלהקה. מדובר באלבום עדין ומלודי, ולמרות שאין בו את החספוס שכה איפיין את הלהקה, הוא הוכיח איזו כמות אדירה של כשרון היתה טמונה בה.

     

    "כמי שעוקב אחריהם כבר שנים ארוכות, אני מקווה שהם ימשיכו לענג אותנו עוד שנים רבות", סטיוארט פירס.

     

    בשנים שלאחר מכן הפוגס המשיכה בתהליך ההתפוררות. טרי וודס עזב לקריירת סולו, סטראמר נטש גם הוא, פרנלי עבר ללוס אנג'לס. אבל החברים הנותרים ובראשם שברון, שהפך למנהיג הלהקה, סירבו להרים ידיים. הם צירפו כמה חברים חדשים ויצאו לסיבוב נוסף. ב-1995 יצא האלבום האחרון של ההרכב, שנקרא Pouge Mahone - כשמה המקורי של הלהקה. אחרי יותר מעשור של קריירה מרשימה, וכשהם כבר פועלים רק מאהבת המוזיקה ובלי כל מניע מסחרי, הרשתה לעצמה הלהקה לומר לכולם לשקת לה בתחת.

     

    האלבום המשיך את הקו הרגוע והמלודי של קודמו. הוא כולל הרבה גרסאות כיסוי, ושירים מקוריים בביצוע של שברון. כמו קודמו, גם הוא מציע פוגס רגועה, נעימה ומרגשת. בשלב הזה בקריירה שלה חזרה הפוגס להיות בדיוק מה שברחה ממנו: להקת פאבים אירית - אבל אחרי הדרך שהיא עברה, מעטים יחלקו על כך שמדובר בלהקת הפאבים הטובה ביותר בעולם.

     

    אחרי התקליט הזה, שכמו קודמו לא זכה לתהילה ביקורתית או להצלחה מסחרית, ובעקבות בעיות רפואיות והזדקנות חברי הלהקה, היא התפרקה סופית. ב-2001 התאחדו חבריה עם מקגאוון לסיבוב הופעות מופלא, שמילא את האולמות והזכיר לכולם שהופעה של הפוגס היא אחת המסיבות הכי שוות בעיר. תאמינו לי, הייתי שם. מקגוואן כבר לא ממש היה מסוגל להחזיק מעמד ערב שלם על הבמה, אבל בתמיכת חבריו הם הצליחו לשחזר את רגעי הקסם והטירוף. ב-2004 הם נפגשו שוב לסיבוב בקריסמס, הפעם גם עם אוריירדון.

     

    שבעת האלבומים של הפוגס מהווים חטיבה מופלאה שמתעדת את אחד הסיפורים הנהדרים שידע הרוק. למי שכבר מכיר ואוהב אותם, זו רכישה נפלאה, בעיקר בזכות הבונוסים המקסימים והעריכה מחדש ששיפרה את הסאונד בשירים הישנים. למי שזכה רק לשמוע את שמם, זו הזדמנות נהדרת להציץ, להיפגע ולהתאהב.

     

    "כשהלהקה סיימה לנגן, כולם צעקו לה 'עוד'!", שין מקגוואן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת האלבום
    ניבא את העתיד. התקליט הראשון
    עטיפת האלבום
    עטיפת האלבום
    פרץ את הדרך. התקליט השני
    עטיפת האלבום
    עטיפת האלבום
    מאסטרפיס. התקליט השלישי
    עטיפת האלבום
    עטיפת האלבום
    אחרי ההצלחה. התקליט הרביעי
    עטיפת האלבום
    עטיפת האלבום
    האחרון של מקגוואן. התקליט החמישי
    עטיפת האלבום
    עטיפת האלבום
    עם סטראמר. השישי
    עטיפת האלבום
    עטיפת האלבום
    התקליט האחרון
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים