צרות של עשירים

1. סרט הודי

אניל ומוקש אמבני, שני היורשים של האימפריה העיסקית הגדולה ביותר של הודו, לא מדברים זה עם זה כבר כמה חודשים. הם מעבירים פתקים שבהם הם מביעים את רצונם להיפגש. "אני אוהב אותך" או "אתה אח שלי לנצח", הם כותבים. בפועל, הם גרים באותו בית, ולא מחליפים מילה. "שייפגשו כבר במדרגות", אומרים היועצים שלהם.

אביהם, דירובהאיי אמבני שנפטר ביולי 2002, השאיר לשני הבנים אגד חברות בשווי מאות מיליארדי דולרים. לחברה העיקרית קוראים 'רילייאנס', והאימפרייה כוללת חברות תקשורת, טלפונים סלולריים, בנייה, מסחר והשקעות. למרות שהאב נחשב איש עסקים מבריק ומוערך, בממשלת הודו חושדים כי קיימים אי-סדרים בחברה. בימים האחרונים מועלות טענות כאילו כבר במשך שנים מועברים כספים לחברות קש שסוחרות בבורסה במניות של החברה עצמה כדי להשפיע על מניות החברה. 

למרות החשדות המרחפים, האחים אמבני הם סיפור הצלחה. כמה שנים ברציפות הם עומדים בראש רשימת "50 המשפיעים הגדולים במדינה", ובתצלומים הם נראים תמיד אלגנטים למהדרין. חברת 'רילייאנס' ידועה לכולם, ומניותיה נסחרות בבורסאות של העולם כולו. מי לא היה רוצה להיות בן למשפחת אמבני, ויתרה מכך, מי לא היתה רוצה להיות במקומה של קוקילבן אמבני, אם המשפחה. שני בנים כל-כך יפים ומצליחים, איזו נחת.

אבל קרה מה שקרה, ומי אנחנו שניקח צד במאבק המר הזה. כשגילה הבן הצעיר, אניל, שאחיו לא מתכוון לשתף אותו בצורה שווה בניהול אגד החברות, התחיל להתלונן, תחילה בשקט ואז באופן ציבורי. ההאשמות שלו גברו ונהיו צורמות יותר. אחיו הגדול, בשפה ספק מתנשאת ספק אוהבת (הוא פונה אל אחיו במונח "בני"), ביקש שיירגע והבטיח שיהיה בסדר. הוא הציע לחלק את העסק עשרה אחוזים - 90 אחוז. אניל לא מוכן לשמוע על פחות מ-40 אחוז - 60 אחוז

אניל התחיל להאשים את העוזרים והחברים של אחיו הבכור בהסלמת הסיכסוך. אחר-כך הוא הביא לידיעת הציבור אי-סדרים ניהוליים ואפילו עבירות של החברה. הסיפור מופיע מדי יום בעיתונות זה כמה חודשים, ולא בעמודי הכלכלה אלא בעמודים הראשיים. תרשימים והסברים על הרשת הסבוכה והמתוחכמת של 'רילייאנס' הפכו את כולנו למומחים קטנים בניהולי אימפריה. וכמעט לא עובר יום בלי שמוזכרת האמא, קוקילבן.

אני יודעת מה אני מרגישה כשהבנים שלי רבים, אני יכולה רק לנסות לנחש מה עוברת קוקילבן אמבני. האמא הלכה לאנשי דת, לאסטרולוגים, ניסתה לארגן טקסים דתיים, פנתה אליהם דרך מתווכים מעולם הפירסום, הקולנוע, הכלכלה, הממשלה. לאחרונה היתה אמורה המשפחה להתכנס לטקס דתי שבו היו סבים סביב אש קדושה ("יגנה"). בעוד המשפחה זורקת לתוך האש עיסה של אורז, קטורת, חמאה וצבע אדום, הגורו אמור להגיד מנטרות של הילינג, שלום ושלווה. בסופו של דבר הטקס לא התקיים. איש דת אחר התבטא בתקשורת וטען שהעניין סבוך מדיי וכי כל עוד הציבור עסוק בו כל-כך אין סיכוי שהעניינים ייפתרו.  

זה חודשים קוקילבן, מיליארדרית, אשה נאה וחכמה ומאמינה, מפצירה בבניה שיפסיקו לריב. "אמא אוהבת את שניכם", היא אומרת לבניה שנראים מיוסרים גם הם, ותמונות שלהם כילדים, משחקים ואוהבים, מתפרסמות מדי פעם במגזינים. "אמא אוהבת את שניכם", היא אומרת ומתפלאת לאן ברחו הימים שבהם ההצהרה הזאת יכלה לפתור כל כעס וכאב. "אמא אוהבת את שניכם", הציבור, שלא אוהב לראות את ליידי אמבני בוכה, רוצה לומר למוקש ולאניל.

הילדה של מרטה באה לקרוא לי, ומבשרת בהתרגשות: "הליידי שלנו הגיעה! בואי לראות כמה היא יפה". ובאמת, הליידי שלנו נראית נהדר, יפה מאוד בגלימת תכלת וארגמן, זר פרחי יסמין לצווארה, שיערה עטור צעיף זהב. הליידי שלנו, הלא היא מרים הגלילית, עומדת על שולחן קטן ליד הקיר מול הדלת, ומסתכלת עלינו באהבה.

אני מתיישבת, מצטרפת לקבוצת הנשים היושבות, רגליהן שלובות בתוך שמלותיהן הצבעוניות, על ריצפת הבלטות הקרירה. כולן מתפללות בשפה המקומית, קולן כה עדין שהוא משתלב בשלמות עם שירת הציפורים מעצי הקוקוס והמנגו, ונעטף בצלילי הגלים.

השולחן שעליו עומדת הליידי שלנו מקושט במפה לבנה רקומה, פרחי מקרמה ופרחים אמיתיים מונחים סביבה. עשן קטורת ממלא את האוויר. הבית, שתמיד בוהק בניקיונו, נראה היום במיטבו. 

זהו היום המיוחד ביותר בשנה, חשוב לכל בני הבית אבל מפעים במיוחד את הנשים: הליידי שלנו עושה סיבוב בין כל הבתים הקתולים בכפר (מאות ליידיות דומות מסתובבות בבתי הקתולים במדינה כולה), מגיעה לקראת השקיעה ועוזבת למחרת לעת שקיעה. כשהיא מגיעה הביתה, בני המשפחה מקבלים את פניה בכבוד גדול, במבט מאוהב, בהכרת תודה, וכל נשות השכונה מגיעות לברך ולהתפלל. אחר-כך, שכולן הולכות הביתה, הליידי נשארת לבדה עם המשפחה, מתבוננת ומקשיבה, עדה חרישית ומפרגנת, ולפעמים, כשכולם כבר הלכו לישון, אם הבית מתיישבת ליד הליידי ומספרת לה הכול.  

כשאני קמה ללכת, מרטה לוחשת באוזניי הזמנה לחזור מאוחר בערב. אני כמעט שוכחת את ההזמנה הזאת, אבל כשכולם בבית שלי נרדמים ורק ממני השינה בורחת, אני מחליטה לחזור לבית של מרטה. נרות דלוקים וקטורת מקדמים את פניי. מרטה יושבת מול מרים, עיניה עצומות והיא שקטה. אני מתיישבת גם. 

"שלום לך", אני מוצאת את עצמי אומרת לליידי. "שלום", היא עונה מיד, קולה חכם וערב. אני חושבת על זה שאני יכולה לדבר אתה בעברית, באנגלית או בהינדי, אבל בוחרת בעברית. פתאום אני לא זוכרת אם מרים וישו וכל אלה דיברו עברית בכלל, או בעצם ארמית. בכל זאת, אני בוחרת בעברית. אני חושבת שאולי זה יהיה לה מרענן לשמוע את השפה מהבית.

"אז מה?" אני שואלת, "לא נמאס לך לשמוע כל יום את אותן הבעיות?" "לא", היא עונה, כל-כך שלווה.  "אבל למה את חושבת שכל יום אני שומעת אותן בעיות?" היא שואלת, כל-כך שלווה. "יש בעיות חדשות בעולם?" אני שואלת, נאנחת בעל כורחי. "תתפלאי", היא עונה. מרטה פותחת עיניים ולוחשת לי: "ספרי לה, ספרי לה הכול - היא תבין" ושוב עוצמת עיניים.

"הבעיות שלי לא חדשות", אני אומרת לה. "אני יודעת את כל הבעיות שלך", היא עונה, ובמהירות האור מראה לי את כל בעיותיי. אפילו את אלה שלא סיפרתי לאיש. פתאום מתעורר בי חשד. "היי, בעצם את פשוט אני!" אני מאשימה אותה, מקווה שתחושת החיבוק החם שאני חווה מאז שהתיישבתי לא תיפסק למרות שגיליתי את הבלוף. "וכי מה חשבת", ליידי מרים עונה לי בקול יסמינים, "שאת מדברת עם פסל מחרסינה?"

מרטה פותחת באותו הרגע את עיניה, שקטות אך מלאות דמעות, ואומרת לי: "גם לאדון שלנו חשוב להתפלל, וגם הוא אוהב לעזור. אבל האדון לא תמיד מבין בקשר לבעיות עם הבעל והילדים. הוא תמיד אומר שיהיה בסדר, שעוד מעט יהיה טוב. אפילו אם לא נהיה טוב, לא כל-כך נעים לי להטריד אותו שוב, ואני אומרת לו תודה בכל זאת. הליידי מבינה. לליידי אפשר לומר את האמת".