אילו הקירות יכלו לדבר

על בניין 22 בקריה בתל-אביב אפשר להחיל את הקלישאה השחוקה ביותר: אילו רק יכלו הקירות לדבר.

לאמריקנים היסטוריה בת 230 שנים בלבד, והם מטפחים אותה כאילו היו אומה בת אלפיים. כל משרד ממשלתי, כל יחידה צבאית, הם מוזיאון, סיפור חינוכי. אצלם הקירות באמת מדברים. אצלנו, לעומת זאת, אורזים את ההיסטוריה בקופסאות קרטון ועוברים דירה. במקרים רבים הבולדוזר מותיר אחריו רק שברי לבנים.

בניין 22, יותר מכל בניין אחר בישראל, ראה כמעט את כל שרי הבטחון והרמטכ"לים והיה עד לכל מה שקרה במדינת ישראל. מתוכו יצאו ההחלטות על מלחמות, פעולות ביטחון, פגישות חשאיות, מגעי שלום. בבניין הזה בכו עם כל בשורת כאב וחייכו עם כל ידיעת ניצחון. במידה רבה מדינת ישראל נוהלה מהחדרים בבניין הזה.

בניין 22 ראה שרי ביטחון מקמטים מצח ושותקים לפני החלטה על פעולה מבצעית קשה וגם משפחות שכולות בוכות על האובדן. הוא איכלס אנשים שהחלו בתפקידים זוטרים והיו לרמטכ"לים, שרים וראשי ממשלה. בחדריו הועלו בדרגות, ובמסדרונותיו "סידרו עניינים". כל מי שהיה מעורב אי-פעם בניהול המדינה, ידע את חדריו ומסדרונותיו.

עכשיו הוא חוזר להיות מה שהוא: בניין אפור, חסר חן, קר ומנוכר. אבל בין קירותיו נושמת ההיסטוריה שלנו.