אושר מתוחכם מדי

בעבודתו החדשה ממשיך הבמאי-מחזאי מיקי גורביץ' בחיפושיו אחר דרכים תיאטרליות מקוריות ומשעשעות לגעת בשאלות פילוסופיות כבדות.

אם בעבודות קודמות נגע בשאלות של מיניות ושל יצירתיות ("צל חולף"), או יחסי כוח ותפקיד האמן ("מילה של אהבה"), הרי שבהצגה החדשה הוא מכריז כבר בשם ההצגה על הנושא שלה, "אושר". רוב הדמויות בהצגה אכן עסוקות בחיפוש אחר האושר בדרכים שונות, ואושר הוא גם שמה של הדמות הראשית, גבר צעיר המתגורר עם חברתו בבית משותף, כשקומה מתחתיו גר אביו הזקן והחולה, ובמרתף – חבורה של קלפנים מוזרים.

אם המבנה התלת-שכבתי הזה נראה קצת סימבולי, אז גורביץ' עצמו מספק פרשנויות מחוכמות מפי צמד מומחים פארודיים (יוסי עיני ויואב היימן, כמעין גרסה מקומית משעשעת של הזקנים מהחבובות).

כמו תמיד בהצגות שלו ההתרחשות מתנהלת בכמה מישורי מציאות מקבילים, עם פריצות מפתיעות של שחקנים מהקהל, וגם מידה גדולה מאוד של מודעות עצמית תיאטרלית, בחסות המנחה הלבבי (ניר רון הנפלא) והמסכים הנפתחים ונסגרים לרוב.

אין ספק שגורביץ' מוכיח שוב את גאונותו בבניית מרקם מרתק של תמונות במה סוריאליסטיות יפהפיות.

אך כל המכלול המתוחכם הזה, וגם הביצוע המחויב והקצבי של האנסמבל המצוין, אינו מצליח להתגבר על התחושה שהפעם הוא קצת מגזים במשחקים התיאטרליים שלו. כי על אף השימוש המבריק בשפה בימתית פיוטית, ההצגה די הולכת לאיבוד בין רמות המציאות השונות והבימוי האירוני המתוחכם, הממסמסים את הגרעין האנושי הפשוט, שממנו כל הסיפור צומח.