צריח עבור מלכה
אילו המדינה היתה שח-מט, אפשר היה לומר ששרון הקריב אתמול צריח כדי להגן על המלכה
ממשלת שרון עשתה אתמול עסקת
חליפין: פינוי ההתנחלויות מעזה ומצפון השומרון, ובתמורה השלמה בעולם עם סיפוח למעשה של 7 אחוזים משטח הגדה. כל ראשי ממשלות ישראל ב-30 השנים האחרונות היו מוכנים לוותר על שטחים תמורת משהו – הסכם שלום, זמן, שקט, תמיכה אמריקנית. שרון הולך בדרכם. בכמה מובנים הוא ראשון: הוא הראשון שמסכים לפנות התנחלויות בתוך ארץ ישראל; הוא הראשון שמוסר שטחים בלי הסכם; אבל הוא גם הראשון שמקבל גיבוי אמריקני לקביעת עובדות מעבר לקו הירוק.
כאן העיקר: שרון מאמין שבמהלך שלו הוא דוחה לשנים, ואולי לתמיד, את הנסיגה מכל השטחים. הטקטיקה שלו השתנתה, אבל התוכנית נשארה אותה תוכנית: להגיע לסידור יציב שיותיר בידי ישראל נתח גדול, עד 40 אחוז, משטח הגדה. השר הקרוב לו ביותר בממשלה איננו אולמרט או פרס. השר הקרוב לו ביותר כרגע הוא מתנגד הנסיגה צחי הנגבי.
שרון לא הפך ליונה. הוא נשאר מה שהיה תמיד: נץ פרגמטי. אלא שעכשיו הוא מגביה עוף.
הוא מאמין שתוכנית ההתנתקות שלו תרמה תרומה מכרעת להיעלמות הטרור. גם אם אין קשר בין שני הדברים, זה הרושם שהציבור מקבל: שנה ושלושה חודשים עברו מאז ששרון הציג את התוכנית לראשונה, ובתקופה הזאת הטרור הלך ודעך. האיום שנשקף לישראל מבית הדין הבינלאומי בהאג וממוסדות האו"ם התנדף. היחסים עם אירופה שופרו פלאים. מצרים מחבקת. ירדן משבחת. היוזמה המדינית כולה בידי ישראל, והיא תישאר בידיה לפחות עד שהפינוי יושלם, בעוד שישה-שבעה חודשים.
בפוליטיקה הפנימית רוכב שרון על גל מנצח. כשהציע את התוכנית שלו לראשונה, הוא כמעט גרם להפלת ממשלתו. נתניהו הציע נסיגה משלושה יישובים בעזה בלבד, ושרון נטה להסכים. אחר-כך התעשת. הוא התגבר על פרישת המפד"ל, צפצף על תוצאות משאל חברי הליכוד, כפה על מפלגתו את צירוף העבודה ובסופו של דבר העביר את התוכנית שלו ברוב מכריע, גם בכנסת וגם בממשלה.
נתניהו, שיכול היה לחולל מרד, הצביע בסופו של דבר הצבעת אמרתי-לכם: הוא לא קרא תיגר על מנהיגותו של שרון. אם הפינוי יעבור בשלום, איש לא יזכור את ההצבעה שלו אתמול. אם העימות יהיה אלים, טראומטי, נתניהו יידע להזכיר לציבור שהוא הצביע נגד. הוא הדין ברוב שרי הליכוד, שהגירו אתמול דמעות תנין (הירשזון בכה יותר מכולם), הצביעו בעד, הצביעו נגד, ולא הרפו לרגע מאחיזתם האיתנה בכיסאותיהם.
הדרך הפוליטית שעברה התוכנית היא שיעור מרתק בדמוקרטיה. רוב הליכוד לא רצה בה, וחלק מתומכיה בליכוד לא מסוגלים להסביר אותה גם היום. השמאל תמך בה מסיבות הפוכות לאלה של שרון. נוצרה כאן קואליציית-אנוסים.
שרון אמר אתמול שההחלטה על הפינוי הייתה הקשה בחייו. ההחלטה באמת קשה. אבל יותר מששרון אוהב להתאבל, הוא אוהב לנצח. העיניים שלו הסגירו אתמול את שמחת הניצחון.
חלום ארץ ישראל השלמה נסדק בהסכם האוטונומיה של בגין ונשבר לרסיסים באוסלו. מה ששובר שרון בשתי ההחלטות שהעביר אתמול הוא מוסכמה אחרת: שהיישובים הם קלף מיקוח למשא ומתן. הכזב הזה הומצא על-ידי גולדה מאיר וישראל גלילי מהעבודה וסימא את עיניהם של דורות של ישראלים.
היישובים לא היו קלף מיקוח, לא בעיני הפלסטינים ולא בעיני המתיישבים עצמם. עכשיו, כשהממשלה מחליטה לפנות 26 מהם ללא תמורה, השקר צף. מפעל חייו של שרון היה ההתנחלויות המבודדות, אלה שהיו אמורות לסכל כל ניסיון לחלק את הארץ. המיליארדים שהושקעו בו ירדו לטמיון. ימים יגידו אם גושי ההתיישבות הצמודים לקו הירוק יצליחו לשרוד.
כאשר הכריז שרון על תוכניתו, היה מרואן ברגותי הפלסטיני היחיד שראה בה ברכה. הוא הבין איזה משבר היא תחולל בימין בישראל. היום הוא לא היחיד. אבו-מאזן רואה בה אמצעי לחיזוק הרשות. הוא לא מאמין בהסכם עם שרון. הוא מאמין בהסכם עם יורשיו.
בשבת הקרובה יהיה שרון בן 77. בתוך חודשים אחדים הוא יהיה ראש הממשלה המכהן המבוגר ביותר בתולדות המדינה (יצחק שמיר, הקשיש ביניהם, היה בן 77 ב-1992, כשהפסיד בחירות). אנשים בגילו נחים ממלחמותיהם. הוא יוצא להסתערות הגדולה של חייו. הניצחון שלו אתמול מרשים מאוד, אבל הוא רק בגדר הלוואה על החשבון. מחכה לו שנה לא פשוטה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
