"נמנע את הגירוש ברגליים"

אחרי למחאה: רותי בן חיים, תושבת גינות שומרון בת 51 ואם חד הורית, תצא בשבוע הבא למחאה יוצאת דופן נגד ההתנתקות. בניסיון לבטל את מה שהיא מכנה "גזירת גירוש היהודים מאדמתם" תצעד בן חיים משדרות לגוש קטיף. מה שהחל ככעס על "תוכנית הגירוש", יהפוך כנראה למסע נשי אתגרי של בוץ ואוהלים. "בזכות הרגליים שלי ואהבתי לארץ נמנע את הגירוש", אומרת ל-ynet בן חיים.

תחת הכותרת "אדמה אדמתי" תצעד בן חיים, פסיכולוגית חילונית שנולדה בקיבוץ בית אורן, והיא מאמינה באמת ובתמים כי בכוחה לשנות את הגזירה. "זו תהיה צעדת נשים עממית עם לינה בשטח. לנשים יש אנרגיות חיוביות והן כוח אנרגטי חשוב - עם הרגליים נשמור על האדמה".

על היוזמה מספרת בן חיים: "מדובר בהתארגנות ספונטנית שעברה מפה לאוזן ובאינטרנט. דיברתי לעצמי כאשה, שרואה איך מגרשים יהודים מארצם, והרעיון התבשל במוחי. בשלב הבא שיתפתי את החברות".

"לשמור על הארץ זו עבודה קשה"

היוזמה, שקרמה עור וגידים, מצויה אמנם בשלבי ההתארגנות, אבל מסתמנת כמסע אתגרי של קמפינג. בן חיים מבטיחה: "נצעד בכל מזג אוויר, בגשם, בשלג, בברד או בחום. כל אחת תביא אוהל ושק שינה. אנחנו לא מפונקות, נאכל לחם, חמאה ומלח. כל אחת תסחוב ארבעה ליטרים של מים והכי חשוב - נביא גפרורים. לא נשאיר ניירות בשטח ולא נלכלך את ארץ ישראל, לאחר שנתרוקן נשרוף את הנייר. בסך הכל, אנחנו לא דואגות שיחסר לנו משהו. יש בדרך תחנות דלק".

בן חיים מזמינה נשים מכל הארץ להגיע ולצעוד יחד אתה - חילוניות, דתיות, עירוניות, קיבוצניקיות ומתנחלות. לדעתה, אימהות יכולות להביא את הילדים עמן או להשאיר אותם בבית עם אבא. "הילדות שלי יצעדו איתי. הגדולה בת ה-10 לא תוותר, אפילו אם אבקש שתישאר בבית. היא יודעת שזה קשה לשמור על ארץ ישראל, שזו עבודה קשה והיא רוצה לתרום. אני כאמא לשלוש בנות דואגת להן ורוצה שיחיו במקום בטוח יותר. למען ארץ ישראל אשה לא תעזוב את הבית ליומיים? הבעלים ישמחו לשחרר את נשותיהן ולשמור על הילדים למען ארץ ישראל".

בינתיים היא מספרת על היענות רבה. "אנחנו מוצפות בטלפונים", היא אומרת בחיוך. "אבל אני לא סופרת ולא רושמת. גם אם אצטרך לצאת לבד, אצא".

המסלול בו יצעדו בן חיים וחברותיה יחל בשדרות, בכביש הראשי המקביל לגוש קטיף, ויעבור בצידי הדרך, דרך יישובים כמו מפלסים, בארי ורעות. סופו של המסלול - בצומת כיסופים, שלאחריו מתכננת בן חיים גם מפגש עם נשות גוש קטיף.

"חונכתי על תורת טבנקין"

בן חיים מסבירה את המניעים: "בסך הכל אני קיבוצניקית שחונכה על תורת טבנקין - ארץ ישראל לעם ישראל. אני לא פעילה פוליטית ומעולם לא הייתי. אני אשה כמו כל נשות העם שדואגות לשלום ילדיהן ולשלום ארצם. המניע שלי זה הסכנה שהתגלתה בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה - סכנה של גירוש יהודים באדמתם. זה קרה פעם אחת ואני נזעקת מהאפשרות שזה יקרה שוב".

בן חיים מסרבת כלל להעלות על הדעת אפשרות שפינוי היישובים ייצא לפועל. "זה לא יקרה, אני יודעת שזה לא יקרה", היא ממהרת לומר. "אני מאמינה בכוחו של עם ישראל, שטרם החל כלל להראות את העוצמה שבו. לא יהיה גירוש ונשב בביטחה לעד בגוש קטיף ובצפון השומרון".

דמיון לקנפו? בדאגה לילדים

קנפו מצידה, כתושבת מצפה רמון, לא ממהרת להזדהות עם מטרות הצעדה. "אני מוכנה לצעוד איתה, אבל בשביל מטרה אחרת - שיבואו ליישב את הגליל והנגב. קטונתי מלהחליט אם צריך לפנות או לא אבל אנחנו, בנגב, אידיאולוגים מסוג אחר. אידאולוגים שרוצים ליישב את הנגב. אני מוצאת את עצמי שואלת למה תושבי הנגב והגליל לא קמים וקוראים למתנחלים לבוא להתיישב איתנו. גם זו אידיאולוגיה - של בן גוריון.

"מצד שני, אנחנו כאן בלי פרנסה ובלי איכות חיים ובכל זאת יושבים בנגב ולא מתפנים. אני כל כך מקנאה במתנחלים, במשמעת ובסולידריות שלהם. בתחום הרווחה אנשים ישנים רעבים, ללא חשמל ומים, אבל לא עושים כלום. למתנחלים נותנים פקודה - וכולם ברחובות", אומרת קנפו.

הצועדת הלאומית לא אופטימית באשר להשגת המטרות של ממשיכות דרכה, בן חיים וחברותיה: "אני לא יודעת כמה זה יעזור להן. אני צעדתי והיום אני עובדת יומיים בשבוע בניקיון. עוד מעט ייגמר הפרוייקט ואני אמצא את עצמי שוב בלי עבודה", מסכמת קנפו.