אריק, אתה בנית אותנו

"בעצם, הכל קרה בזכות אריק שרון. עוד בשנת 1978 הוא ביקר כאן, הצביע על חומש ודיבר על החשיבות האסטרטגית שלה. למעשה, שרון הקים את חומש. בהתחלה היה פה גרעין נח"ל. מי שבנה את השכונות למעלה היה שרון, שהיה שר השיכון. הוא היה מביא כל יום שישי אנשים ומסביר שאם חומש לא היתה, היו צריכים להמציא אותה. ועכשיו..."

כשיעקב רוזנבלט, קצין הביטחון של חומש, מדבר על ראש הממשלה, האיש שהקים לדבריו את הישוב שלו, השפתיים שלו מתכווצות. איך האיש הזה, אריק שרון, שמבין כל כך את החשיבות האסטרטגית של חומש - יכול לפנות אותה?

מרוב דיבורים על עזה, הוא אומר, שכחו פה כולם שבעצם מפנים עוד 4 ישובים קריטיים בצפון השומרון. "בין חומש לנתניה יש 25 קילומטר. הבטן הקטנה

 של ישראל, יעשו אותה יותר קטנה ואנשים לא מבינים את זה. בלי גנים וכדים, חומש ושא-נור, תהיה פה מדינת טרור. אנחנו מדברים על שטח גדול פי שלושה מגוש קטיף, שמשמש חיץ מול גזרת ג'נין, טול-כרם ושכם. אנחנו החיץ".

ביישוב החיץ חומש מתחילים לגלגל על הלשון את המילה פינוי. 54 משפחות גרות כאן, דתיים וחילונים ביחד. איבדו 4 חברים במהלך האינתיפדה. רבים מהם חברי ליכוד, כך שהמכה קשה שבעתיים. הביקורת שלהם היא לא רק מול הממשלה, אלא מופנית גם כלפי ראשי מועצת יש"ע, שלדבריהם מפנים את כל המאבק רק לגוש קטיף. והם נשכחו מאחור, עד לפינוי.

נינה קורובר איבדה את בעלה, בוריס, בפיגוע דריסה לפני כארבע שנים. "חשבנו שאפשר לגור כאן, לבנות בית. חשבנו שזו אדמה שלנו", היא אומרת. "לא רצינו לקחת עזרה. רצינו לבנות בית לבד, להרגיש שזה בית שלנו. מה עכשיו? מישהו רוצה לזרוק אותנו, ואף אחד בממשלה לא מדבר על ההרגשה שלנו, אנחנו כמו כדור שאפשר לזרוק".

קורובר ובעלה עלו מאוקראינה. התגוררו שנה בעינב, לאחר מכן שנה ביקיר, ואז הגיעו לחומש, לפני 11 שנה. "זה קשה לעזוב בית. המשפחה שלי עזבה בית באוקריאנה, זו הייתה החלטה שלנו. רצינו לגור באדמה של יהודים, שהילדים שלנו ירגישו יהודים. לפני מספר חודשים ביקרתי באוקראינה, בעיר שבה גדלתי. זה לא היה הבית שלי. לא הרגשתי שזה שלי. כשחזרתי לחומש, זהו זה, בית שלי. אני לא רוצה להתפנות מכאן, אבל אם נצטרך - אני אתפנה, אני לא אעשה מלחמה".

והדברים האלה נשמעים שוב ושוב בחומש. נילחם - עד לרגע של הפינוי. לא יהיה עימות אלים עם החיילים והשוטרים. "אני אלחם בדרכים לגיטימיות", מסביר רוזנבלט, "למשל לגבי הכסף, מדובר בפיצויים לא הוגנים ולא ראויים. צריכים לפצות אותי על כל מה שהיה. אני רוצה להישאר פה, אם אני ארד למטה (לתוך הקו הירוק) לא אחזיק שנה. בשבילי, לרדת למטה זה אובדן חיים. מה שמחזיק אותי חי זה אדרנלין. איפה יהיה לי את זה למטה".

אסתר אוליצוקי, שעלתה ממוסקבה, מתגוררת 10 שנים בחומש עם בעלה ושני ילדיה. "אני רוצה שהם ישלמו לי עבור כל מה שהשקעתי פה", היא אומרת,

 "עבור 60 עצים שגידלתי בסלע ו-200 גזר ירוק. אני לא נגד הממשלה. אין לי ברירה, אני מבינה את זה, זה מאוד כואב לי, אבל אף אחד לא מדבר על מה אנחנו עוברים".

קורובר מספרת: "הנכד שלי שמע בטלוויזיה שיש בית סוהר למתנחלים. הוא לא ישן כל הלילה. אחר כך אמר לי - סבתא, אני לא רוצה להישאר בלי החברים שלי. אתם צריכים להבין שגם בשביל הילדים זה קשה". אתי רוזנבלט: "ילדים שומעים טלוויזיה, סופגים וסופגים, גדלים עם תחושה שהקרקע נשמטת. הם שומעים שמכינים לנו בתי סוהר ועושים לנו דה-לגיטימציה, והדבר הכי קשה הוא שפה מדובר באנשים שומרי חוק".

מי בעצם מייצג אתכם היום?

יעקב: "אף אחד. רק לאחרונה חתמנו, התושבים החילונים, עם עורכי דין".

קורובר: "למה אנחנו צריכים לשלם לעורכי דין? זו המדינה צריכה לשלם לעורכי הדין".

אתי: "על הגב שלנו הרבה מאוד אנשים במדינה ירוויחו, רק לא אנחנו".

ואם יפנו אתכם, תרצו להמשיך לגור ביהודה ושומרון או לעבור לקו הירוק?

יעקב: "אני חושש מאוד לעקירה שתהיה מחר בבוקר בשומרון. כנראה שנצטרך לרדת לתוך הקו הירוק.

קורובר: "אם אני אקנה בית בעינב, אני לא בטוחה שבעוד חמש שנים לא יפנו אותי מהבית שלי".

ויעקב רוזנבלט מסכם את מה שכולם, בעצם, מדברים עליו: "אם היה בא לכאן מישהו – אריאל שרון או מישהו מטעמו ומסביר, אולי היינו כואבים פחות, אבל אף אחד לא מסביר. אך אחד לא מדבר איתנו".