שתף קטע נבחר

חלומות על בוליווד

"פגשתי את הבמאי בסופרמרקט היקר של התיירים. הוא הביט ישר לתוך עיניי ועשה את דרכו אליי. ברכיי נחלשו רק קצת. בקצה לבי, בשדה פרחים פרטי מלא פרפרים וקשתות, תמיד ידעתי שסינדרלה זו אני". אימי גינזבורג חיה בסרט

זה היה צפוי, אבל אני לא ידעתי כלום וההפתעה שלי היתה גדולה. אמנם ראיתי בעבר כרזות בחנויות לתיירים - אלה שאפשר להשיג בהן גבינת שמנת פילדלפיה אמיתית במחיר העולה על חודש קניות בשוק - אבל לא התייחסתי אליהן.

 

יכול להיות, אולי סביר, שלפני 20 שנה הזדמנות לשחק בסרט היתה קוסמת לי. בזמנים ההם עוד לא התמנתה אצלי מנהלת פנימית לענייני אידיאולוגיה שתפקידה לקלקל לי את כל הפאן ולהזכיר לי בעקשנות שהחיים הם עניין רציני.

 

היא אחת כזו שמיד תאשר חודש מדיטציה במערה עבשה מלאת גללי דובים, אבל השתובבות רדודה מול מצלמות בוליווד, סמול-טוק עליז עם צלמים ובמאים, ארוחת צהריים גורמה ותשלום הוגן - זה בשום פנים ואופן לא.

 

חוץ מזה היא ממהרת להזכיר לי: את לא רק מבוגרת יותר ב-20 שנה, את גם גדולה יותר ב-20 ק"ג לפחות. המנהלת הפנימית שלי לענייני אידיאולוגיה לקחה על עצמה גם את התיק למניעת פאדיחות ואת תיק פיתוח הענווה.

 

לכן, כשהופיעו על לוחות המודעות כרזות שחיפשו שחקנים לסרטים מקומיים, בחנתי בחוסר עניין את תיאורי התפקידים המוצעים (ארבע נערות בהירות לתפקיד נהנות בים, איש בהיר לתפקיד היפי מסומם) ונכנסתי לחנות כדי להסתכל בערגה על חבילת הפילדלפיה קרים-צ'יז. אחר כך חזרתי הביתה והכנתי בעצמי גבינת שמנת מיוגורט מקומי זול. פטנט גאוני והרבה פחות טעים. מה לעשות, החיים הם לא סרט.

 

כישרון עם לוק אירופי

 

בשנה האחרונה התכיפות של הכרזות האלה גדלה. חלק מהפרסומים הם להפקות הודיות, במיוחד מבומביי, בירת הסרטים ההודית. לעתים נדירות מדובר בהפקות מחול. בזמן האחרון גם מסתובבים פה סוכני שחקנים שהפכו מומחים למערביים שגרים בהודו.

 

הם באים לכאן לחפש כישרונות חדשים עם מראה אירופי, בעיקר לצילומי אופנה ופרסומות. הם נראים זחוחים, כמי שזכו לטעום טעימה גדולה מגן-העדן בלי להתאמץ. חוץ מהשכר הפנטסטי שמשלמים להם, מתוך התפיסה ההודית שמי שמצליח לעבוד עם המערביים המשונים הוא גיבור גדול, רוב התיירים שמחים לארח אותם ולכייף איתם מתוך הרצון לזכות בתהילה ובכסף קל. 

 

פעם הפנטזיה כללה יום צילומים נעים במלון חמישה כוכבים וכמה אלפי רופי. היום הכל פתוח והטאג'-מאהל הוא הגבול. אחרי ההצלחה הגדולה של השחקנית הבריטית רייצ'ל שלי בלהיט ההודי הגדול "לגאאן" ושל אנטוניה ברנאת' האיטלקייה בסרט החדש "קיסנה", כל אחת מאיתנו היא כוכבת בוליווד בפוטנציה. בסרטים החמים של העונה הבאה יש מספר חסר תקדים של שחקנים ושחקניות מערביים שלוהקו לתפקידי משחק, ריקוד ושירה.

 

אני לא יודעת אם הקולנוע ההודי נהיה אופנתי בארץ, אבל במדינות רבות הוא להיט גדול. במדינות ערב מעריצים את הכוכבים ההודים הגדולים, במיוחד את אמיטאב באצ'אן האגדי ואת שאה רוק קאן, אליל בסדר גודל קוסמי. באירופה צצות תחנות טלוויזיה מיוחדות לסרטי בוליווד, ובסין אולמות הקולנוע מתפוצצים כשמגיעים סרטים מהודו.

 

הכוכבת הגדולה ביותר שלנו, מלכת תבל לשעבר איישווארה ראי, התארחה אצל דייוויד לטרמן בשבוע שעבר ומשחקת השנה בכמה סרטים מערביים. האופנה הבוליוודית בשיאה, ויש עכשיו בתעשייה עניין חדש בעור לבן. בומביי, עיר תוססת ומתוחכמת, מתמלאת בשחקנים ושחקניות זרים עם רעיון טוב: לבנות את ההצלחה במערב על בסיס הצלחה בסרט הודי.

 

לרציניות בלבד

 

ראיתי את השלט מזמן, אבל בקושי זכרתי אותו. היה כתוב בו: "להפקה רצינית מחפשים אישה ממוצא אמריקני או אירופי לתפקיד ראשי. עליה להיות בת 35-25, בעלת חזות נאה ומיוחדת, כושר משחק וקול יפה. השכר גבוה. לרציניות בלבד".

 

שבועות לאחר מכן התחלתי לשמוע את הבאז. התברר שאנחנו בעיצומה של דרמת סינדרלה מותחת ומלהיבה. התברר שכמעט אין מערבייה באיזור שלא הלכה לאודישנים, וככל שהמפיקים והבמאים פוטרים את הפונות ב"תודה, נצלצל אלייך, אולי", כך הלהט גובר. אבל השחקנית המתאימה לא נמצאה, והאודישנים נמשכים.

 

מישהי הראתה לי יום אחד את הבמאי, והוא נראה בחור נחמד. כמעט לא זיהיתי אותו כשראיתי אותו השבוע מחוץ לסופרמרקט היקר לתיירים. הוא הביט ישר לתוך עיניי, נכנס פנימה, יצא החוצה שוב, ועשה את דרכו אליי. ברכיי נחלשו רק קצת. בקצה לבי, בשדה פרחים פרטי מלא פרפרים וקשתות, תמיד ידעתי שסינדרלה זו אני.

 

"את החברה של סינדי, נכון?" שאל, בוחן את פני האקספרסיביות ואת גופי העגלגל לתפארת. "היא סיפרה לי עלייך. אני חושב שאת יכולה לעזור לי".

 

"אם אוכל, למה לא", עניתי, מנסה לשמור על טון גרגרני ונונשלנטי גם יחד. "מה אתה צריך?"

 

"העניין הוא כזה", ענה הבמאי, מוקסם. "אני מחפש כבר ימים ארוכים ולא מוצא. סינדי הציעה לי לשאול אותך".

 

פסק זמן קצר. רגע שאזכור לנצח.

 

"אני רוצה ללמוד להכין גבינת שמנת פילדלפיה מיוגורט מקומי. נשמע שאת האישה עם הידע. תלמדי אותי מתישהו? אני אצלצל אלייך".

 

אמר ונעלם, כרכרת הנסיך וארבעת הסוסים הלבנים נעלמים איתו אל תוך הג'ונגל. לא נורא, ממילא סנדלי זכוכית יהיו צרות מדי לכף רגלי הרחבה. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סרט בוליוודי. כל אחת היא כוכבת בפוטנציה
צילום: איי פי
איישווארה ראי. הכי גדולה
צילום: איי פי
צילום: רויטרס
אמיטאב באצ'אן. להיט עולמי
צילום: רויטרס
מומלצים