"היום, אני מעזה להסתכל בעיניים"
הם היו קבוצת נערים ונערות שהגיעו לארץ זרה ומוזרה, עם אוכל ומנהגים משונים. לפני 5 שנים הועברו מהכפרים הנידחים באתיופיה לתוכנית ניסיונית בבית ספר יוקרתי בחיפה. חלקם מעולם לא החזיק עט ביד. השבוע סיימו 25 מהם בהצטיינות את הלימודים, והם מדברים על החיים וההשתלבות בחברה הישראלית. "היינו ביישנים, היום צברנו תעוזה". המסע הארוך והמדהים של ווגאו, גיזאו ומקונן
"בהתחלה, לא יכולנו לאכול את האוכל כאן. לא ידענו מה זה גבינה לבנה, שוקולד... אלה דברים שקיבלנו בחילה רק מלהריח אותם. העדפנו לא לאכול בכלל, מאשר לאכול את הדברים האלה".
ווגאו גטנך מחייך חיוך ביישני כשהוא נזכר בימים הראשונים, לפני כ-5 שנים. אז, בראשית שנת הלימודים, הגיעה קבוצה של תלמידים מאזורים כפריים באתיופיה לבית הספר היוקרתי "ליאו בק" בחיפה. כולם היו נטע זר, רחוקים מרחק שנות אור מהלימודים בבית הספר. השבוע עלו 25 מהם בהתרגשות על בימת האודיטוריום של בית הספר – וקיבלו את תעודות הבגרות שלהם.
הם בני 19 עד 24, ומנערים ונערות שרובם לא ידעו קרוא וכתוב או אפילו כיצד מחזיקים עט – הצליחו לסיים בממוצע ציונים שמעל ל-90. אבל זה לא היה קל, אפילו אם נחזור לרגע לאוכל הישראלי המשונה שקיבל את פניהם. הרכזת החברתית, חנה אור, סיפרה כי התלמידים היו מקבלים באותה תקופה את ארוחת הצהריים במגשית. "הם היו פותחים את המכסה, רואים מה יש בפנים, סוגרים בחזרה את המכסה ומחזירים. הייתה תקופה ארוכה שהם לא אכלו ולא ידענו מה לעשות. בסופו של דבר הם התרגלו, ואכלו גם פירות וירקות, אבל הנושא הזה – ונושא כלי האוכל – היה מוקש די רציני בתקופה הראשונה".
אבל האוכל היה הנושא הפחות חשוב. אור: "צריך לדעת שהמקומות שמהם הגיעו התלמידים האלה, עוד באמת לא היו מפותחים בכפר שבו הם התגוררו היה טלפון ציבורי אחד, שלא רבים השתמשו בו. כאן לכל ילד יש לפחות טלפון סלולרי אחד. אני זוכרת שהם נורא נבהלו כשהקרנו להם סרט שהופיעו בו נחשים. הם חיו בסביבה כפרית ושם באמת הייתה סיבה לפחד מנחשים. עוד דבר שהם התקשו להבין בתחילה היה נושא הכסף. העובדה שילדים מחזיקים בכסף, משלמים על עצמם במקומות מסוימים, מאוד הפתיע אותם".
גיזאו איוב, אחת הבוגרות, נזכרת: "לפני שהגענו לארץ באמת לא הייתה לנו סיבה להסתובב עם כסף. באתיופיה מי שהחזיקו בכסף היו המבוגרים. אנחנו קיבלנו כל מה שהיינו צריכים. זה לא היה נדיר לראות שעד גיל 20, אפילו כאשר אנשים כבר היו נשואים, ההורים שלהם עוד השגיחו עליהם, וטיפלו בנושא הכסף שלהם".
לנוח? מי היה נח באתיופיה?
כן, זה לא הלך בקלות. אבל חלק ניכר מההצלחה של התלמידים אפשר לייחס לאכסניה – בית הספר ליאו בק הוא בית ספר פרטי, הנחשב לאחד מבתי הספר היוקרתיים בחיפה – אך גם לרמת ההשקעה והטיפוח הפרטני שהושקעו בהם על ידי צוות בית הספר, הסוכנות היהודית, פנימיית כפר גלים, שם התגוררו לאחר שעות הלימודים ובעיקר מספר תורמים נדיבים מארה"ב, שאפשרו את הצלחת הפרויקט מבחינה חומרית.
תחילתו של הפרויקט בשנת 1999, כאשר קבוצה של כמה עשרות משפחות עולים מחבל קוארה וטגראי בצפון אתיופיה הגיעו למרכז הקליטה בקריית ים. בקבוצה היו קרוב ל-50 בני נוער בגילאי 14-19, שהיה צורך לשלבם במסגרת חינוכית מתאימה. החשש היה כי לא ישתלבו במערכת החינוך התיכונית הרגילה בקריות, שכן הפערים הלימודיים בקרב חלק מבני הנוער היו גבוהים מהרגיל.
"באזור שבו התגוררנו היה בית ספר", סיפרה השבוע איוב, העומדת בפני גיוס לצה"ל. "אבל הוא לא היה מסודר בכיתות. מי שרצה ללמוד לקרוא ולכתוב היה מגיע לשם, ולא משנה מה גילו. היו שם ילדים בצד אנשים בני 30. אני הייתי הולכת קרוב לשעה ברגל, אבל היו גם ילדים ואנשים אחרים שהלכו בכל פעם שלוש שעות אל בית הספר ובחזרה ממנו. אחרי הלימודים הייתי חוזרת הביתה ועובדת בבית, עם אמא. לא היה מושג כזה, ללכת לנוח. הייתי עוזרת לה להכין אוכל, לאסוף עצים למדורה, להביא מים. לנוח היינו נחים רק בשבת, או בחגים".
הפרנסה העיקרית באזור הייתה מחקלאות. מקונן גברמדהין, אחד התלמידים שסיימו בשנה שעברה את כיתה י"ב, מספר כי בגיל 7 היו הילדים בכפר יוצאים לעבודה. "הילדים היו הולכים לשמור על הבקר בשדות או לוקחים אוכל מהבית לעובדים בשדות. היינו כל היום בחוץ, עם העדר, או שוחים בנהר. היינו גם תופסים דגים בנהר ומביאים הביתה".
ווגאו גטנך מוסיף: "לאמא שלי הייתה שם מסעדה. אני הייתי תופס דגים ומביא לה, והיא הייתה מכינה אינג'רה, שמה עליה את הדג ומוכרת".
בחזרה למרכז הקליטה בקריית ים: אחד המדריכים החברתיים במרכז היה בוגר התוכנית לפיתוח מנהיגות בקרב צעירים בעדה האתיופית, שפותחה בבית הספר ליאו בק יחד עם אוניברסיטת חיפה. הוא הגה את הרעיון 'לתפור' תוכנית על פי מידותיהם של בני הנוער, שילמדו בבית הספר החיפאי. הוא העלה את האפשרות בפני נציגי הסוכנות היהודית ובפני הנהלת בית הספר, שראשה עמד אותה עת דני פלתר, כיום מנהל אגף החינוך והתרבות בעיריית חיפה.
התוכנית קרמה עור וגידים, והוחלט כי לתלמידים האתיופים תיפתח כיתה משלהם בבית הספר, שבה ילמדו קרוא וכתוב והיא תשמש עבורם כיתה אורגנית. בהמשך תוכנן כי התלמידים ייצאו ממנה לשיעורים המקצועיים עם יתר תלמידי השכבה. "זו מדיניות קבועה אצלנו", סיפרה השבוע טובה גילת, דוברת בית הספר. "יש גם כיתה של עולים מחבר העמים, שלומדים ביחד ויוצאים לשיעורים מקצועיים עם כיתות אחרות בשכבה. אבל המדיניות שלנו היא שלא לעשות הפרדה ולאפשר לתלמידים מאותו רקע ללמוד ביחד".
הפערים: איפה הכבוד לזקנים?
הפער בין מערכת היחסים בתוך המשפחה באתיופיה לבין הנעשה בארץ, היה במהלך השנים אחד הגורמים המשמעותיים בחיי התלמידים האתיופים בליאו-בק. "יש המון ויכוחים בין בני הנוער וההורים שלהם", מספרים גברמדהין וגטנך. "כאשר מדובר בהורים צעירים, זה עוד חצי צרה. כשההורים מבוגרים מאוד, הם לא מוכנים לקבל את העובדה שהם כבר לא יכולים לשלוט כמו שהיה באתיופיה. האחריות שהייתה להם שם חסרה להם מאוד עכשיו, כשהילדים והצעירים מתחברים לתרבות הישראלית".
"שם היה כבוד גדול מאו
ד לזקנים", מחדד גברמדהין את הנקודה. "אם היה עובר זקן ברחוב אנשים היו מפנים לו דרך ומורידים בפניו את הכובע. לפעמים, היו אחד הנכדים או הנכדות עוזב את הבית של ההורים והולך לגור עם הסבא או הסבתא, כדי לעזור להם. כאן, יש הרבה פחות כבוד לזקנים ולהורים, ויש בגלל זה הרבה ויכוחים בבית".
גילת מספרת כי הקושי בלימודים היווה נקודת משבר עבור רבים מהתלמידים, אולם גם המצב בבית הקשה: "הלימודים היו אינטנסיביים מאוד כי הפערים היו גדולים. הם למדו מאוד 'צפוף', לעתים אפילו בלילות. בעיה נוספת היתה העובדה שההורים עזבו בינתיים את מרכז הקליטה, התפזרו ברחבי הארץ וחלקם נקלעו לקשיים כלכליים וחברתיים. אחד התלמידים שלנו הסביר שהוא לא יכול להמשיך וללמוד כאן, כשצריכים אותו בבית. ההורים שלא דיברו עברית טובה לא הצליחו להסתדר במקום המגורים החדש שלהם. הם היו צריכים אותו כמתווך בינם לבין הסביבה החדשה. הוא גם מבין את השפה וגם את המנטליות. היינו צריכים ממש להילחם על כל תלמיד כזה, ולהתערב באופן אישי במה שקורה במשפחתו כדי שהוא יוכל להמשיך ללמוד כאן בראש שקט".
מה שאיפשר את ההשקעה בלימודים, בחיי החברה ואף בחיי המשפחות של התלמידים, מעבר לרצון הטוב ולמוטיבציה, היו סכומי כסף גדולים שזרמו לפרויקט. הסוכנות היהודית השקיעה קרוב ל-800 אלף שקל בפרויקט, אולם הכסף הגדול הגיע מארה"ב. תורם בשם בנג'מין וורן, מפדרציית יוסטון, היה המשקיע המרכזי ועמו חבריו לפדרציה. "זה פשוט לא יאומן מה שהאיש הזה עשה למען התלמידים מאתיופיה. רק לשיפוץ המעונות בכפר גלים הוא השקיע קרוב ל-200 אלף דולר", סיפרה גילת.
"עכשיו אני מסתכלת לכולם בעיניים"
כיום לומדים בכיתה י"ב בליאו בק עוד שלושה מבין החניכים בפרויקט. על אף הצלחתו, יש קושי להמשיך ולשחזר את ההצלחה עם תלמידים עולים נוספים, שכן העולים החדשים מאתיופיה המגיעים כעת הם כולם 'פלאשמורה', ואמורים ללמוד בבתי ספר דתיים כחלק מהליך הגיור שלהם. גם במקרה של החניכים מליאו בק – שהוא מוסד המשתייך לקהילה רפורמית - עורר המימסד הדתי קשיים. לפני כשנתיים חייב כמחצית מהתלמידים לעזוב לבתי ספר דתיים.
התלמידים הבוגרים, שנשאלו השבוע על המהפך שחל בהם בשנים האחרונות, סיפרו בעיקר על הביטחון העצמי, על 'התעוזה' שיש בהם כעת כישראלים. "כשהגענו לכאן היינו נורא ביישנים", סיפרה גיזאו איוב. "כשדיברתי עם מישהו לא העזתי להסתכל לו בעיניים. בפעם הראשונה שוורן (התורם מיוסטון) דיבר איתנו, הוא לא ראה במשך כל השיחה את העיניים שלי. בכלל לא ראה את הפנים. הדברים האלה השתנו. היום אני מעיזה להסתכל לכולם בעיניים".
גיזאו נאבקת עתה על זכותה לשרת בצבא שירות איכותי. צה"ל, בוחן את העולים מאתיופיה בהגיעם לגיל המתאים בלי להתחשב במספר השנים שחלף מאז עלייתם ושליטתם בעברית, דבר שגורם לעתים לעיוות ברמת הקב"א של הצעירים. "כתבתי מכתב לצבא והסברתי את הבעיה, ביקשתי לעבור בחינה נוספת כי אני רוצה לשרת במודיעין. אני לא חושבת שזה משהו שהייתי מעיזה לעשות כאשר עוד הייתי ביישנית".
לפנייה לכתב/ת 
