שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סופר אינו עיתונאי, ולהיפך
    לאחת יש עין המבחינה בגוונים, האחרת רואה רק את הצבעים הבולטים. אהרן מגד על ההבדל בין הכתיבה של הסופר לבין זו של העיתונאי

    האם הסופר מתחפש כשהוא קופץ אל עברה השני של הגדר וכותב כעיתונאי ( לנביא מוכיח? למדינאי? להיסטוריון יודע-כל?). האם הוא אז הוא-עצמו או הוא-אחר, והשניים אחוזים זה בזה בגוף אחד, כמו הזכר והנקבה, כגירסת אריסטופנס ב'המשתה של אפלטון'?

     

    שהרי הכתיבה הספרותית והכתיבה העיתונאית, לא רק שאינן דומות זו לזו, אלא שהן כהפוכות זו לזו. האחת שרויה בדימדומי השמא, הזהירות, הדקויות והאחרת צועדת ברגל בטוחה - לרוב גם בגאווה (היבריס) - באור היום המלא, החושף כל.

     

    האחת יש לה עין מבחינה בגווני-גוונים והאחרת רואה רק את הצבעים הבולטים. הסופר, בשעת כתיבתו, מצוי בינו-לבינו, והסופר-העיתונאי פונה החוצה ומדבר אל הציבור, בבחינת "דבר אל בני ישראל .וישמעו". דבריו נחרצים, מסקניים, בטוחים. מניין לו הביטחון, לסופר-בחזקת-עיתונאי, אתה שואל לפעמים כקורא, הזוכר איך כמה מגדולי הסופרים בעולם נחלו כישלונות מחפירים, כשיצאו מד' אמות שלהם והחלו מתנבאים בעניינים פוליטיים; נעשו חסידים-שוטים של סטאלין, מעריצים של מוסוליני והיטלר, או מביעים דעות אבסורדיות, אוזניים תצילנה.

     

    כמה מדהים להיווכח בסתירה שבין כתיבתו הסיפורית של סופר גדול כגוגול, שבה הוא מופיע כהומניסט מאין-כמוהו (ב"האדרת", למשל), לבין מאמריו הפובליציסטיים, שבהם הוא נחשף כריאקציונר לעילא ולעילא, מתנגד לשיחרור הצמיתים ותומך בצאר ובכנסייה הפרבוסלבית. אצלנו, אולי יותר מבארצות אחרות (בגלל המתח המתמיד והמאורעות הסוחפים), סופרים רבים (לרבות הח"מ) פונים אל הכתיבה העיתונאית כדי להשמיע את קולם בעניינים ה'בוערים'.

     

    הם חייבים בכך, ממש חייבים, אש בוערת בעצמותיהם! ואז, לעיתים קרובות, כשאתה קורא את דבריהם, אתה משתומם: לאן נעלם הסופר שבהם? איך נסתתרה

    'תובנתם', שעליה גאוותם, זו הרואה לנפש האדם ולמצבו הקיומי? בקצף של שנאה ובוז על שפתיהם הם מסוגלים לכתוב על יריביהם (על המתנחלים "המתועבים, הגזעניים, חלאת-אדם; על ה'דוסים', "הערמומיים, הסחטנים, הנצלנים"; על ה'שמאלנים', "מלחכי הפינכה, הבוגדים בעמם", וכיו"ב). מכל טוב יש במאמרים עיתונאיים אלה: שנינות, סארקאזם, מישחקי-לשון ארסיים, פרט לדבר אחד - אם להשתמש בלשונו של צ'כוב - "והאדם איננו".

     

    • ספרו של אהרן מגד 'ירחי הדבש של פרופ' לונץ', עומד להופיע בקרוב בכנרת, זמורה-ביתן.
    • מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים