החיוכים המעצבנים של רם וארליך

שחקני טניס מתייחסים להפסדים אחרת. הפעם הראשונה שנתקלתי בכך פנים אל פנים היתה באתונה. בוקר למחרת ההפסד של אנה סמאשנובה ראיתי אותה כבר ארוזה ומוכנה לצאת מהכפר האולימפי לעבר היעד הבא. שום תסכול, שום כאב, רק השלמה עם המצב והלאה - למדינה אחרת.

לי זה נראה מאוד מוזר. אני, אחרי הפסד בתחרות חשובה, מתקשה לתפקד באופן רגיל במשך כמה ימים. מצד שני, חשוב לציין שההשוואה לא ממש הוגנת. אני מתכונן בשנה לתחרות שיא אחת, אולי שתיים, וכל מאמציי מכוונים אך ורק אליהן. בטניס יש עשרות טורנירים במהלך השנה. למרות עובדה זאת ואולי דווקא בגללה, בגביע דייויס היחס של טניסאי הנבחרת צריך להיות שונה מאשר בתחרות רגילה. לדייויס צריך להתייחס כאל תחרות שיא. זה המפעל היחיד שמאפשר לנו לראות את נציגינו בארץ, מול טניסאים בכירים והיחיד שבו משחקים קודם כל בשביל המדינה ולא רק בשביל הדירוג והכסף. לייצג את המדינה זה כבוד גדול שאסור לזלזל בו.

אנדי רם ויוני ארליך שייכים לזן חדש של ספורטאים שלא פוחדים להתראיין לפני תחרות, שמפלרטטים עם המצלמה ואוהבים אותה, לא עושים עניין גדול מהפסד ונותנים שואו ענק בנצחונות. בגלל זה הם מאוד פופולאריים ובזכותם הגיע אתמול קהל כל כך גדול. אבל בגלל זה הם גם היו צריכים לקחת את ההפסד הרבה יותר קשה.

אין לי ספק שהם רצו לנצח בכל מאודם, אבל במעמד כזה הם היו צריכים להפגין קצת יותר רגישות ולא להתראיין לטלוויזיה מיד אחרי ההפסד המרגיז, כשהם מחוייכים ונינוחים כל כך. זו אולי דרכם להתמודד עם הפסדים אך לקהל בבית, שליווה אותם לאורך כל המשחק וכל כך רצה בנצחונם, זה נראה לא טוב ואפילו קצת מעצבן. אני כמובן משוכנע שזו לא היתה כוונתם ואין לי ספק שהצמד הזה עוד יגרום לנו לחייך הרבה פעמים.