ילדים זה לא שמחה

הגענו לכפר מאוחר בלילה, היה מאוד קר וכרגיל לא היה חשמל. כל המשפחה המורחבת היתה שם, לכבוד טקס דתי שוב שעמד להתקיים כמה ימים מאוחר יותר. אפילו אארטי, הבת הבכורה, היתה שם, תינוק חדש בזרועותיה, שני בניה הגדולים יותר, בני שלוש וחמש, מתחבאים עמוק בתוך הטוניקה שלה. בעלה לא הגיע. הוא נסע לדלהי לאסוף כסף בסוג של קיבוץ נדבות, שכולם קוראים לו "איסוף ברכות".  

היה משמח לראות את אארטי, אמא רגועה ומוכשרת, אישה חכמה, מצחיקה ויראת שמיים במובן החיובי ביותר. היא בת 20 ובטח היתה נראית בת גילה אם היתה לובשת סוודר טרנדי וג'ינס. אבל כאן, בבית של אמא, מוקפת בשמונת אחיה ואחיותיה, שני בניה, תינוק בן חודש, רצפת עפר ועששיות נפט, אוכל

במשורה ובגדים בלויים, היא נראית מבוגרת מגילה בעשר שנים לפחות, חוץ מאשר כשהיא צוחקת.

עוד לא ראיתי אותה בבית של חמיה, שם היא מתגוררת, כאשתו של הבן הצעיר ביותר. "הם דווקא בסדר, נחמדים", היא אומרת על משפחתה החדשה. וזה כנראה אומר שהיא לא ממש העבד של כולם, שלא צועקים עליה, שקיבלו אותה יפה לתוך החמולה. אבל הם לא חולקים איתה את החלב, החמאה והשמנת שנותן הבופלו, והיא תצטרך לחכות עד שיהיה לה ולבעלה מספיק כסף כדי לקנות בופלו משלהם.

הילדים נראים קטנים מאוד לגילם, כמו רוב הילדים ההודים. היא התחתנה עם בעלה בטקס רג'אסטני טיפוסי כשהיו בני חמש, אבל רק בגיל 14 עברה לגור איתו. קפי, הבן הבכור, נולד שנה לאחר מכן. 

מהרג'י, חבר משפחה ותיק, בירך את התינוק החדש, נישק אותו קצת, ואז אמר לאארטי: "זהו, בתי. אל תעשי יותר ילדים. שלושה בנים זה מספיק. אחרת תתבלי ותזדקני מהר וחייך יהיו קשים מדי". אארטי ממהרת להסכים ואומרת: "כן, גורוג'י. באס (מספיק). החלטתי כבר".

מוקדם בבוקר הגיע לבקר שכן, שסיפר שאשתו נוסעת היום לעשות ניתוח "באיזור הנשי, איזור הילדים". איחלתי לה הצלחה. אחרי חצי שעה הגיע בן-דוד, וסיפר שגם אשתו נוסעת היום לעשות ניתוח באיזור הילדים. לפני שהספקתי לחבר שתיים ועוד שתיים, אארטי נכנסה להגיד שלום, עטופה בשאל דהוי, מלווה בדודה גנגה, פניה משונות. התברר שגם היא בדרך לניתוח.

ואז האסימון נפל. שמעתי וקראתי על "מחנות עיקור" ברחבי הודו, חלק מרכזי בניסיון הממשלתי להגביל את שיעורי הילודה. למעשה, שמעתי דברים איומים על מחנות העיקור. רציתי לעמוד בדלת ולחסום את דרכה של אארטי. לומר לה: "את בטוחה? חשבת על זה טוב? יש לך תינוק כל-כך קטן ואת מניקה עכשיו". אבל מי רוצה להבהיל מישהו בדרך לניתוח?

הכרחתי את עצמי לחייך ולחבק אותה. "אארטי, הבטיחו לך משהו?", שאלתי בזמן שטיפסה על הג'יפ הרעוע שהגיע לאסוף אותה ואת דודה גנגה ועוד 20 נשים אחרות. "כן", היא ענתה וחייכה: "200 רופי (20 שקל) ומכונת תפירה".

כל חמישי בעולם - הודי

"התפוצצות אוכלוסין" היא אחד הביטויים הראשונים שעולים כשאנשים חושבים על הודו, ובצדק. הודו הגיעה למיליארד תושבים בשנה

שעברה, חמש שנים לפני המצופה. לפני 50 שנה שיעור האוכלוסייה היה כשליש מהמספר הזה. על-פי התחזיות, היא תמשיך להכפיל את אוכלוסייתה כל 35 שנים. 

בעוד כמה שנים הודו תעבור את סין כמדינה המאוכלסת ביותר בעולם (כבר היום אחד מכל חמישה בני-אדם בעולם הוא הודי), ושטחה של סין גדול פי שלושה משטח הודו. אין ספק שהנושא בוער ונחשב בעיני רבים ומשפיעים כבעיה החמורה ביותר בסדר-היום הלאומי.

מאז הקמת הרפובליקה ניסו ממשלות הודו השונות לרסן את שיעור הילודה, בהצלחה חלקית לכל היותר ועם סקנדלים על כל שעל. הודו, מדינה דמוקרטית גאה, היתה תמיד ביקורתית מאוד כלפי תוכנית הגבלת הילודה של סין ובו-בזמן קנאית ביחס להצלחתה. "זאת לא חוכמה", קיטרו הפוליטיקאים, כאילו מדובר בתחרות ספורט בבית-ספר.

התוכניות של הודו בנושא מנסות לשכנע את האוכלוסייה ששני ילדים זה הכי נחמד. "אנחנו שניים, לנו שניים", אומרים שלטי חוצות, המציגים זוגות יפים ובריאים עם שני ילדים, בן ובת כמובן, עם לחיים תפוחיים ומבט קדם-אוניברסיטאי בעיניים.

לא ראיתי אף שלט עם תמונותיהם של כפריים - שהם רוב ההודים - עייפים מעבודה בשדות, עניים ורזים מדי, המבשרים ששניים זה טוב. בכפר כל ילד שנשאר בחיים אחרי תקופת הינקות (וזה לא דבר מובן מאליו) הוא

עוד זוג ידיים לעבודה בשדות, עוד עזרה לאמא עם הפרות ועם התינוקות החדשים.

בהודו הרוב רוצים לפחות שני בנים, כי מבנים תבוא הפרנסה לעת זיקנה, בעוד הבנות יעברו לגור במשפחת הבעל. "אחד בכור, אחד ספייר", אמרה לי פעם כפרייה עם עיניים שובבות. היה לה אמנם בן בכור, אבל אחריו הגיעו חמש בנות והיא הרגישה מחויבת לנסות עוד פעם אחת כדי שיהיה לה ספייר. 

מוזר, אבל הבנתי אותה. שבועיים קודם לכן הבן הבכור והיחיד של השכנים מת ממחלת מעיים. האם והאב, לאחר שישיאו את שלוש בנותיהן ויזדקנו, יישארו בלי מפרנס בבית, בלי נכדים בבית, בלי עזרה כלשהי.

הגברים לא רצו עיקור

מעבר למסעות ההסברה, משרדי הבריאות המחוזיים אמורים, בעזרת עובדים בשטח, לשכנע כמה שיותר אנשים בגיל הפוריות לבצע ניתוחי עיקור, או לכל הפחות להשתמש באמצעי מניעה. רוב העובדות הן נשים. הן מרוויחות מעט, אחראיות על אזורים נרחבים מאוד (לא נדיר שעובדת בריאות ממשלתית אחראית על 10,000 תושבים ויותר).

הממשלה שינתה מדיניות כל חמש או שבע שנים, אבל אפשר לומר שבדרך כלל לעובדות האלה, לבוסים שלהן במשרדים המחוזיים, לבוסים שלהם ברמת המדינה ולבוסים שלהם בדלהי, ניתנו מספרי יעד לכמות האנשים שצריכים לעבור ניתוחים בשנת תקציב. רוב הלחץ מוטל על העובדות בשטח ועל הרופאים שמבצעים את הניתוחים, ובתקופות מסוימות הורידו משכרם אם לא הגיעו למספר היעד בתום השנה.

פעם, לפני שנים, עיקורי גברים היו מועדפים, כי הניתוח יותר קל. אבל בתקופתה של אינדירה גנדי התוכנית נעשתה תוקפנית מדי. שמועות, שהפכו לדיווחי אמת, סיפרו על ביצוע עיקור באונס או ללא יודעין. אחרי הפגנות אלימות הממשלה נסוגה, אבל הנזק עדיין מורגש. כיום גברים כמעט אינם מסכימים לניתוח והוא נופל, כמו כמעט כל דבר לא נעים אחר בהודו, על הנשים.

קבוצות פמיניסטיות רבות מציינות שהפתרון לבעיה טמון בשיפור חייהן של הנשים, בשיפור איכות שירותי הבריאות כדי שנשים יוכלו לסמוך על כך שילדיהן יגיעו לבגרות ועל העצמתן כדי שיוכלו לקבל החלטות על גופן. אבל

כדאי להזכיר שהממשלה מנסה, שהיא לא דרקונית, שהעובדות מסובכות, האוכלוסייה עצומה והתקציבים לא מספיקים.

בעוד אקט סמלי-הסברתי, ישנם אזורים בהודו שבהם אנשים עם יותר משני ילדים אינם יכולים להיבחר לתפקיד ציבורי, בעיקר לוועדות הכפר. השבוע, אחרי עשור של דיונים, בוטלה סופית הצעת חוק של הממשלה המרכזית בדלהי שביקשה לאסור על כל מי שהוליד יותר משני ילדים להיבחר לפרלמנט, לראשות הממשלה, או לתפקיד שר.

נראה שהעם שמח מההחלטה. למרות ההסכמה העקרונית, אפילו אצל העניים והכפריים, ש"צריך לעשות משהו והמצב מסוכן", האנשים פה לא אוהבים את החדירה הזו לתוך הזירה המשפחתית. הקבוצות הימניות עולזות ממש: מזמן הן מתריעות שהמוסלמים מתרבים מהר מדי ושבעוד זמן קצר הם ישתלטו על המדינה (נשמע מוכר?).

אארטי חוזרת מהניתוח

אארטי חזרה בערב, חיוורת ומקופלת לתוך עצמה. עזרנו לה לרדת מהג'יפ הפתוח והשכבנו אותה על מיטת החבלים הכי פחות שבורה. עטפנו אותה בשמיכות אך היא המשיכה לרעוד. התינוק רצה לינוק, אבל לא היה לה חלב ולא היו לה כוחות. היא שכבה ובהתה בתקרה.

הנסיעה בג'יפ הפשוט, על מושבי העץ החשופים וכבישי העפר מלאי המהמורות, ארכה יותר משעתיים. הרופא אמר לה שלא תאכל שום דבר חוץ מאורז ועדשים. אמה, חיוורת גם היא, רצה לבשל לה את התבשיל על מדורת הקוצים במטבחון הבנוי מאודמה. דודה גנגה הוציאה חפיסות של כדורים לא מזוהים ואמרה לנו ממה אארטי אמורה לקחת וכמה פעמים ביום.

דודה גנגה סיפרה שהיו שם יותר מ-100 בחורות, מגיל 18 עד 40, שהן נותחו בשרשרת, מהר מהר ואחת אחרי השנייה. הרופא לא שאל אותן כלום: לא על ההיסטוריה הרפואית שלהן, לא על רגישות לתרופות, לא אם הן בהריון או חולות או סתם מבוהלות. אחר כך שכבו לנוח על מחצלות על רצפת הבטון.  

עקבתי אחריה בימים הקרובים, מחפשת סימנים לעצב או מחלה. אבל היא היתה שלווה. כאב לה, ובלילות הראשונים היה קשה לה לישון. אבל אחרי יומיים הצליחה קצת לקום, לשבת לרגע, לחבק את הילדים. חשבתי שהיא, כמוני, ערגה לבת, והיא אמרה שכן, היא תמיד רצתה בת, אבל שלושה בנים זו הצלחה גדולה ויום אחד הם יביאו כלות. היא חשה אולי רווחה: היא בת 20 וסיפור ההריונות מאחוריה, שלא כמו אמה שבגיל 40 עדיין מטופלת בילדים קטנים.

ביום השישי אחרי הניתוח היא התחילה לבחון את מכונת התפירה. התברר שהיא לא יודעת להשתמש בה, אבל אולי תמצא מישהו שיסכים ללמד אותה. אני משאירה איתה בד כותנה מופלא בצבע אפרסק שקניתי בדלהי בחנות מפונפנת. היא מתרגשת, אולי תוכל לתפור משהו לילדים. "או משהו לעצמך", אני מפצירה בה ויודעת שאין סיכוי.