זו הארץ שלנו, אל תהססו לסרב

"אצלי הכל כרגיל". זו התשובה שקיבלתי כששאלתי אנשים בגוש מה חדש.

רק שתבינו – החיים כאן ממשיכים כרגיל. כאילו ראש הממשלה לא רוצה לסלק אותנו, כאילו אין את כל תוכנית ההתנתקות. אני הולכת בגוש, והדברים היחידים שאני רואה זו בנייה, זו התפתחות, זו תקווה...

בטח הייתם מצפים לבוא ולראות אנשים שבורים, אורזים. אבל ל-א! לא בגוש קטיף, לא עכשיו ולא לעולם.

בתור שמיניסטית, התחלתי לחפש שירות לאומי לשנה הבאה ואחד השיקולים החשובים שלי זה להיות קרובה לבית. לבית שלי שבגוש קטיף. פינוי?

 אצלי זה מתקשר רק למשאית זבל.

אמא שלי רשמה את אחי הקטן לישיבה התיכונית בגוש לשנה הבאה. בכלל בגוש כמעט כל מקומות השירות הלאומי נסגרו (ותאמינו לי, השנה היה הכי הרבה ביקוש). במכינה הקדם צבאית בעצמונה נסגרה ההרשמה מזמן ותלמידים עדיין ממשיכים להגיע.

אני מסתכלת מסביב - אבא שלי שותל צמחים לעונה הבאה וגם המורה שלי, דוד פיאמנטה, רק עכשיו סיים לבנות בית חדש. אנשים מבחוץ היו קוראים לו משוגע, אבל הוא בעצם המאמין הכי גדול שיש כאן.

אני רואה אנשים שמנקים ומקרצפים את הבתים שלהם לפסח למרות שיש חשש שהם לא ייהנו מכל הניקיונות להרבה זמן. אל תתבלבלו! זה לא נקרא ראש באדמה, זה נקרא אמונה.

וכדי לשמור על הגוש התחלנו עכשיו במבצע חדש: "משלוח מנות". מטרת המבצע הזה היא להביא באופן אישי משלוח מנות לכל בית בישראל, לגעת לאנשים בלב, להראות להם שאם אנחנו לא נשברנו גם להם אסור להישבר.

תשאלו אותי: "מה זה יעזור?" אני אסביר לכם. ראש הממשלה משקיע המון מאמץ בדעת הקהל (רואים את זה בתקשורת). ולמה זה? כי הוא יודע שבלי גיבוי ציבורי לתוכנית הגירוש הוא לא יצליח. ואנחנו יודעים שברגע שניפגש אתכם, עם האנשים, בלי התקשורת, בלי כל המסכות, התוכנית הזאת תיפול. אתם לא תתנו לו לבצע אותה...

בתקופה האחרונה יוצא לי לדבר הרבה על סירוב פקודה. מצחיק אותי שבכלל מדברים על זה. הרי מה זה סירוב פקודה? זה לא לעשות משהו שפקדו עליך

 לעשות. בצה"ל יש חוק שאומר שאם יש פקודה שמתנוסס מעליה דגל שחור (קרי, היא לא מוסרית) מותר לך לא לבצע אותה. במילים אחרות, מה שקורה פה זה בכלל לא סירוב פקודה. לסרב פקודה זה לא לבצע פקודה נורמלית (כמו לא לרוץ מסביב לבסיס 30 פעם).

אתם אומרים לי שלבוא לבית, ולקחת את הילד הקטן מאמא שלו, שבסך הכל רוצה לגור בבית שהיא בנתה וגרה בו 25 שנה, ולגרש אותם מהבית- זו פקודה רגילה? זו פקודה אכזרית ונוראית, ושאף אחד לא יעז להגיד לי שזו פקודה שחייבים לציית לה.

הכי מצחיק אותי שרוב החיילים החילונים שחושבים שזה מעשה שאסור לעשות ברור להם שהם לא ימלאו אחר הפקודה, והם אומרים את זה בלי לפחד. אבל החיילים הדתיים, אלה עם הכיפות הסרוגות, מתלבטים. . . חבר'ה, זו הארץ שלנו ואין מה להתלבט.