שתף קטע נבחר

שטחים וזהו

היום תקבל הממשלה החלטה, שמשמעותה היא ששום דבר מעשי לא יצמח מדו"ח ששון על המאחזים, מלבד העצמת התחושה של המתנחלים שמתבצעת נגדם דה-לגיטימציה בקנה מידה אדיר. 38 שנות כיבוש ניוונו את הציבוריות הישראלית, ולא הותירו ערכים דמוקרטיים, אחריות ציבורית או דברים שפשוט לא ייעשו

כשמציגים בפני תומכיה של תכנית ההתנתקות את חסרונותיה הרבים, התשובה הקבועה שלהם היא שהתוכנית קובעת תקדים, ושוברת סופית את החלום על ההחזקה בשטחים. נכון, הם מודים, רוב הישראלים כבר הסכינו מזמן לכך שבהסדר הסופי תהיה ישראל קרובה מאוד לקווי 1967; אבל לראות את זה קורה בפועל, לצאת סוף סוף מרצועת עזה – זה שווה את כל הבעיות של ההתנתקות.

 

האמת היא שההתגלגלות של ההתנתקות מראה דבר אחר לגמרי: עד כמה הפכה שאלת השטחים לדבר היחיד ואין בלתו בציבוריות הישראלית. במובן הזה, חסד זימנה איתנו ההיסטוריה שדווקא אריאל שרון הוא שמוביל את המהלך. אצל מישהו אחר לא היה העניין הזה כה ברור וכה חשוף.

 

כשם שבעבר לא החמיץ שרון שום מהלך ציני ומקיאבליסטי בדרך אל ההתנחלות ועיצוב מפה שאין ממנה חזרה, כך אין מהלך ציני ומקיאבליסטי שהוא מחמיץ בדרך אל הנסיגה מעזה – וכל מי שטען נגד דרכו כשהלך בכיוון ההפוך אומר אחריו אמן. כי אין בישראל ערכים דמוקרטיים, אחריות ציבורית או דברים שפשוט לא ייעשו. כל מה שיש הוא השאלה אם נהיה בצד הזה או האחר של קרני שומרון ד'.

 

דו"ח ששון, במובן הזה, הוא גולת הכותרת. היום תקבל הממשלה החלטה, שמשמעותה היא ששום דבר מעשי לא יצמח מן הדו"ח. בכל הסיפור אין גם דבר הנוגע לפינויים של המאחזים הקיימים, או אפילו למניעת הקמתם של המאחזים הבאים. שלא לדבר, כמובן, על הציניות המדהימה של שרון עצמו, המקבל לידיו את הדו"ח ומבטיח ליישמו, כאילו מפעל המאחזים כולו אינו מעשה ידיו. בפועל, כל מה שייצא מן הדו"ח הוא העצמת התחושה של המתנחלים שמתבצעת נגדם דה-לגיטימציה בקנה מידה אדיר.

 

קדמו לדו"ח פיטוריהם של שרי הממשלה שהחזיקו בדעה נוגדת, מהלכים קואליציוניים כוחניים, עירוב הצבא בפעולות השיטור של הפינוי, ועכשיו הפארסה של התקציב – במסגרתה מתבצע עליהום רבתי על מפלגות האופוזיציה, ובראשן שינוי ויחד, כדי שיצילו את שרון מידי ה"מורדים" במפלגתו שלו. כאילו אין זו חובתה של האופוזיציה (במיוחד 'יחד', שמתנגדת למדיניות הכלכלית של הממשלה) להתנגד לתקציב – או לפחות להשיג מידי הקואליציה הישגים של ממש בדרך לאישורו. כאילו העובדה שלאורך שנים נעשה שימוש באותם צעדים פסולים ממש כדי לחזק את מפעל ההתנחלות, מצדיקה את השימוש בהם כדי להוריד יישובים. כאילו אין בעולם שום דבר חוץ מהיציאה מעזה.

 

ההתנתקות אינה תוכנית. היא מהלך כוחני אחד ותו לא. השאלה אם אחריו יבוא הסדר כולל או לא תלויה באמריקנים הרבה יותר מאשר בישראל. אפשר לתמוך בו ואפשר לחשוב שהוא הרה אסון, ואפשר בהחלט (ואפילו רצוי) שראש ממשלה יכפה אותו על הדרגים המקצועיים שהתנגדו לו. אבל הדרך שבה הוא מתגלגל מראה עלינו הרבה יותר מאשר המהלך עצמו: היא מוכיחה, באמצעות שליח ההיסטוריה אריאל שרון, עד כמה התנוון כל דבר בציבוריות הישראלית בשלושים ושמונה שנות כיבוש.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עפר שלח
צילום: רויטרס
שרון. ציני ומקיאבליסטי
צילום: רויטרס
מומלצים