יש סיבה לחזור ליציעים

כבר שבועיים אני חוזר הביתה בהרגשה מצוינת. הכדורגל הישראלי חי, קיים ונושם ועדיין לא מת. תענוג היה לראות אתמול בבלומפילד שתי קבוצות המשחקות כדורגל התקפי עם שפע מצבים, הצלות שערים ושוערים, קורות, מעברים מרחבה לרחבה ומה לא. מתחיל להיות כדאי לקהל לחזור ליציעים.

כשמכבי חיפה אלופה, הפועל חיפה ירדה ומכבי פ"ת כמעט סגנית, טוב לדעת שיש עוד אתגר – המקום השלישי המוביל לגביע אופ"א. אשדוד, נצרת, בני-יהודה ובית"ר ירושלים מתחרות על המקום הזה, וישנה אפשרות שהפועל פתח תקווה תצטרף אם וכאשר תנצח את הפועל תל אביב.

לא מעט מחמאות מגיעות לניצן שירזי, שקבוצתו מנסה תמיד לשחק כדורגל התקפי. היא עשתה זאת אפילו בתקופות הקשות, קל וחומר עכשיו בזמן ההתעוררות. יש לו את מטה באטורינה, בן לוז ומשה ביטון שיודעים להוביל כדור, את קובי דג'אני הנמצא בהתקדמות, את אלי אברבנל בכושר מצוין ואת אימורו לוקמן שיודע לשמור וגם ליזום. גם אדריאן גמאן חזר לעצמו. בקיצור, קבוצה שיש מה לצפות ממנה. אצל בית"ר ירושלים אנחנו מתחילים לגלות אופי. בשבוע שעבר היא ניצחה אחרי שני פיגורים את מכבי ת"א, אמש הישוותה והיתה קרובה להבקעות נוספות. באחרונה דיברו על צורך באימוני כושר מיוחדים לאבי נמני לקראת אירלנד וצרפת. לפי אתמול הוא בכושר גופני מצוין. מחלץ כדורים ברחבה של בית"ר ונמצא מיד ברחבת היריב. מבחינת כושר, אבי נמני בהחלט זמין.

אפשר להצטער על האצבע המשולשת של אלי אוחנה כלפי קומץ אוהדים בסוף המשחק. אני כל-כך מעריך את אוחנה, אהבתי לראות את משחק הקבוצה שלו, והתגובה שלו לטלוויזיה (מחצית עדיפה של בני-יהודה ומחצית של בית"ר) היתה שקולה, תרבותית והגונה. ופתאום, בדרך לחדר ההלבשה, הוא מאבד רסן מול קומץ פרחחים ומקלקל. בשביל מה אוחנה היה צריך את זה? לא מתאים.