משט השלום: פרידה סוערת
"יש קורס שלם בתיאוריה על חילוץ יאכטה טובעת, אבל זה מרגיש לגמרי אחרת על רטוב. כשזה קרה במיצרי טיראן, פחדתי". טלי פוקס חזרה מהים האדום עייפה ובעיקר מרוצה
זה תפס אותי אתמול במונית שירות בדרך לעבודה, כמה שעות אחרי שחזרתי מאילת, שם הסתיים משט השלום בים האדום. איכשהו ידעתי שזה יהיה הרגע שזה ייפול עלי, שאני אתחיל להכיל את החווייה שעברתי אי שם בתפר בין אסיה לאפריקה. ידעתי שזה הסוף, אבל בואו לא נתחיל ממנו.
לחצות את תעלת סואץ היה מדהים. עם או בלי קשר לכל ההיסטוריה של המקום ולשלום שרצינו להביא במשט הזה. זה היה שיט כיפי ורגוע בשיירה של המון יאכטות. אפילו שברנו שיא של טור היאכטות הארוך ביותר שחצו את התעלה.
בין ערביים בתעלת סואץ (צילום: מיקי סרנה, red-med-rally)
עגנו בסואץ וניצלנו את הזמן כדי לטייל במצרים - על היבשה לשם שינוי. ביקרנו בפרמידות ועכשיו נשארו לי רק עוד שישה פלאי תבל לראות. היה שווה, למרות שקצת הותשתי. משם "תפסנו גלים" בדרך לשארם. כשהגלים איתנו זה לא כל כך נורא, אבל כשהם בגובה חמישה מטרים, בחסות רוח של ארבעים קשרים, זה ממש ממש לא נעים.
בשארם היה לנו יום חופשי להתאושש מהדרך ולהתכונן לעליה צפונה לאילת. שארם ממש יפה, הייתי שמחה להישאר שם עוד כמה ימים, להשתזף בחופים המדהימים ולהסתובב בשוק הצבעוני. מעניין אם הייתי מסתדרת שם בלי לאכול, כי מי מאיתנו שניסה את האוכל המקומי הקיא והפעם לא בגלל התנודות בים.
גם בשארם הקיפו אותנו בשמירה קפדנית. השומרים היו כנראה קצת משועממים, כי בכל פעם שיצאנו ממתחם הנמל נוספו בדיקות חדשות לעומת הפעם הקודמת - דרכונים, ויזות, שיקוף של התיקים (ביציאה ובכניסה) וחיפוש בתיקים. אחר כך הם עברו ללמידת הפרטים האישיים של היוצאים והשבים.
משארם יצאנו בצהריים, עם לא מעט חששות, כי היו סירות שניסו לצאת בבוקר וחזרו בגלל תנאי הים. כשהתקרבנו למייצרי טיראן, בים גבוה מאוד, עם רוח בפנים וגלים שמתנפצים לתוך הקוקפיט, שמעתי פתאום בקשר קריאת עזרה (mayday). יש קורס שלם בתיאוריה על הקריאה הזאת. איך אומרים אותה ומה לעשות כששומעים אותה, איך להגיש עזרה, ומתי לנטוש יאכטה. זה מרגיש אחרת לגמרי על רטוב, תרתי משמע. זה העביר בי צמרמורת לדעת שכמה מיילים לפני טובעת יאכטה, הסקיפר מחליט לנטוש, אנשי הצוות יורדים ממנה לאסדת הצלה ונאספים על ידי יאכטה אחרת. הרגשתי ממש רע. פחדתי.
אבל בכל זאת, כל הסירות ששמעו על כך בקשר מיד העבירו את הידיעה והפנו חרטום למקום האירוע, לנסות לעזור ולסייע. הים האדון הזכיר קצת את המציאות שאנו מכירים מהכבישים בבית, והפקקים שנוצרים לאורכם "בגלל סקרנים".
בגלל תנאי מזג האוויר הקשים עצרנו לתפוס מחסה בלילה מול חופי דהאב. אף פעם לא ראיתי את חופי סיני מהזווית הזאת. קצת מוזר סיני בלי חושות ובדואים. בבוקר המשכנו לכיוון אילת, הגענו לנמל ומשם למרינה (הרימו לכבודנו את הגשר!) עגנו לפנות בוקר.
אחרי שלושה ימים של שינה חלקית ובלי להתקלח בכלל, כל מה שרציתי היה מקלחת יציבה ושינה במצעים נקיים. זכיתי להם בחדר המלון באילת. בטקס הסיום כיבדו כראוי את צוותי היאכטה שטבעה והיאכטה שהצילה, היה מרגש. היות שהשירות הצבאי שלי לא היה ממש צבאי, אני חושבת שהרגשתי לראשונה מה זה גאוות יחידה.
עכשיו בתל אביב, כולם שואלים אותי "איך היה?". אני עונה שהיה שבוע נהדר שהביא אחריו שלושה ימים קשים, שחזרתי קצת בטראומה ואני צריכה להתאושש, שעוד יעבור זמן עד שאני אוכל להגיד שהיה שייט מעולה.
ואז במונית שירות בדרך לעבודה זה תפס אותי. למרות כל מה שקרה, וכמה שהתגעגעתי הביתה, וכמה שרציתי כבר לחזור לחיים האמיתיים שלי, בים יש משהו שקשה להסביר, ניתוק מוחלט, צלילות שאין בשום מקום. הכי טוב בים.
לפנייה לכתב/ת 
