תחתית החבית

תחתית כפולה: "דיל או לא דיל", ערוץ 10, 21:00

תגידו, מורן אטיאס זה חובה? זה באמת דחוף כל כך להזריק לחיינו הכורעים תחת נטל הקמפיינים ל"פוקס" עוד סטרואיד סיליקוני במכנסונים לוהטים? חסר לכם?

כשלאוזניה עגילי חישוק גדולים מספיק על מנת שאריה בינוני יוכל לזנק דרכם, ושמלתה חושפת עור כה יוקרתי עד שממש מתבקש לשלב אותה בסלונכם כחלק מהריהוט, מביאה אטיאס ל"דיל או לא דיל" את מלוא מורכבותה; אישיות של צליל חיוג בשילוב עודפי מחשוף ונוכחות טלוויזיונית של מי שהצליחה לגבור, בתום ימי לימודים ארוכים, על חברתה לכיתת המתקשים מיכל זוארץ.

הקלות והזריזות שבהן יובאה לכאן אטיאס – על מאניירות הטלוויזיה האיטלקית הזולות והפלסטיות שלה – אומרות משהו על האופן שבו מחלחל אלינו הבידור ההמוני, הנחות והמנצנץ הזה. זה עצוב, משום שזה אומר שלנגד עינינו, מתגשמת הנבואה השחורה מכולן לגבי ערוץ 10: הנבואה כי לאחר שעשה מספיק מאמצים יצירתיים לעקוף את ערוץ 2 מהצדדים ומלמעלה, ייכנע הערוץ, יסתום את אפו, ייקח נשימה ארוכה, ויצלול – יחד איתנו – לתחתית החבית. ו"דיל או לא דיל" היא תחתית כפולה: גם שעשועון רפה-שכל במיוחד המאכלס קהל שוצף ונוהם להענקת תחושה מושלמת של נחיתה בכוכב הקופים, וגם ניסיון לייצר בידור זול אפילו יותר מאנג'ל-בגרבונים-קרועים.

הנה, לבמה עולה להקת "הדיאמונדז" – כולן בבגדים שבהן הגיעה, בשעתה, האורחת סרת-הטעם והשיכורה מכולן לחתונתכם – ומבצעת שיר של מדונה במבטא דאונטאון-אלנבי מושלם. הנה, יש אסטרולוג המייעץ למתמודדים באולפן. חסר רק שאודטה תזנק פנימה עם שלל טיפים להרמת חזה.

"דיל או לא דיל" היא טלוויזיה איטלקית בישראל, נמוכה וזולה יותר מכל מה שערוץ 2 הפיק בשנותיו הראשונות המבולבלות. כשעשועון, מדובר בשיא של ניוון והעדר יצירתיות, עד כדי כך שהמתמודדים ממש נשאלים שם שאלות כמו "כמה זה 68 לחלק ל-17" וזוכים למחיאות כפיים על התשובה. אני תוהה מה ניר למפרט, מנכ"ל ערוץ 10 שהעלה את זה לאוויר, חושב לעצמו כשהוא צופה ב"כמה זה 68 לחלק ל-17" בפריים-טיים שלו. ונדמה לי שאני יודע. הוא בטח חושב לעצמו: "אה... ארבע?".

קשה להתעלם מהעובדה כי בשלבי סיומה, הופכת "דיל או לא דיל" אפקטיבית מאוד. קשה גם להתעלם מההבנה שערוץ 10 נראה נחוש להפוך את הטלוויזיה המסחרית בישראל לכל מה שמפניו חששנו. אני די משוכנע שחידוני לוח הכפל האלה בשילוב סגולותיה הבלתי ניתנות להכחשה של אטיאס יניבו רייטינג הולם. ועדיין מוכרחים לשאול: מה ייצא לנו מזה, מלבד עלבון?

ללבות את האש: החדשות, ערוץ 2, 20:00

אווו, אני ממש משקשק. חבורת רבנים מדובללים התכנסה השבוע בירושלים כדי לדבר קצת על הר הבית, או, כדברי גדי סוקניק בפתח המהדורה, על מנת לתכנן "את הבערת המזרח התיכון". לא פחות. איך יבעירו? אחד הרבנים מציע: "מאוד קשה לעצור ציבור גדול שינסה להגיע להר הבית". אחר מציע: "אם היו לנו אבנים בכיסים". הו, מה יש לומר. פחד.

זה אייטם מהסוג שהפך נפוץ לאחרונה, גם בחדשות ערוץ 10. למעשה, כמעט כל התקהלות נוכחית של אנשי ימין לשיחה שאיננה ישירות על מזג-האוויר נחשבת מיידית לאייטם פותח מהדורה. וכאשר לימין דחוף כל כך לצעוק "תחזיקו אותנו", ולחדשות דחוף כל כך לבקש "תחזיקו לנו אייטם" – נוצר השילוב הבעייתי שבמסגרתו מאויים הציבור בישראל על בסיס יומיומי. האיום דמיקולו הזה הוא תולדה ישירה של זמן-המסך שניתן למאיימים. לתקשורת, כפי שניסח פייר בורדייה, נודע כאן תפקיד של "כבאי פירומן": בניסיונה-לכאורה להתריע מפני האש, היא בעיקר תורמת להתפשטותה.