גם אסתר היתה בעצם סרבנית

פורים כבר בפתח, ולגוש הוא מביא רק אווירה של שמחה ותקווה: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

בין אריזת משלוחי מנות, טיול שנתי לצפון והמשך המאבק על הבית שלנו (פרטים בהמשך), היינו צריכות לפנות זמן למה שכל השמיניסטיות הדתיות עושות בימים אלו - הכתרה (הצגה שבנות השמינית מעלות).

כשהיינו צריכות לבחור איזו הצגה לעשות, התלבטנו האם לבחור במשהו קליל ומצחיק, או במשהו עם עמוק עם מסר. הלבטים היו אמנם קשים, אך בסוף הכרענו ללא היסוס לעשות הצגה עם מסר.

"קשה להיות יהודי", זה שם ההצגה. מסופר בה על יהודי וגוי בתקופת הפוגרומים ברוסיה, שהחליטו להתחלף ביניהם לשנה אחת, כיוון שהגוי

רצה לראות איך זה להיות יהודי. בסופו של דבר מעשה ההתחלפות מתגלה, כשמעלילים עלילת דם על היהודי ובעצם עוצרים את הגוי. היהודי ומשפחתו מבינים שמקומם לא ברוסיה אלא בארץ ישראל, ועולים לארץ.

המשפט האחרון בהצגה היה של עינת יפת, שאחיה נרצח בגוש קטיף בתחילת האינתיפדה. היא שיחקה את היהודי: "למרות כל הקשיים אני ג-א-ה להיות יהודי, פה בארץ ישראל, כאן בגוש קטיף". כשהיא אמרה את זה כל הקהל עמד ומחא כפיים, הדמעות הציפו את האולם ונטעו תקווה שלא הכל אבוד - ודווקא שהכל כבר כמעט "סגור", המצב יתהפך ויבוא על מקומו בשלום.

ההיסטוריה מדברת בעד עצמה: תחשבו מה היה קורה אם אסתר לא היתה מפרה את החוק שאומר שאסור לבוא למלך בלי שהוא יקרא לה (שעונשו גזר דין מוות)? אם הם לא היו נלחמים בכל כוחם, אם הם היו מתייאשים, מאבדים תקווה - איפה אנחנו היינו היום? סביר להניח שלא היינו... ההיסטוריה מוכיחה שמשתלם להילחם למען משהו שאתה מאמין בו, ושאסור להתייאש "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש".

הטיול - "בעקבות הלוחמים"

ובינתיים, האולפנה שלי החליטה לצאת טיול בן יומיים בצפון, להירגע קצת מהמצב ולצבור כוח להמשך הדרך. וכך מצאנו את עצמנו בחמש לפנות בוקר בדרך לצפון. קיבלנו החלטה שכבתית שלא מדברים על המצב (אבל לא ממש הלך לנו...)

טיילנו בנופיה היפים של ארץ ישראל - כבר המון זמן לא יצא לנו לצאת, סתם ככה, ולראות איזו ארץ יפה יש לנו. ההליכה על האדמה שלנו - ההרים הירוקים, המדשאות, החיות, הפרחים - נתנה לי הרגשה של חיבור לארץ, כמו ילדה לאמה.

הטיול היה "טיול בעקבות לוחמים": בעקבות המעפילים. במסלולים סיפרו לנו איך הם נלחמו כדי לעלות לארץ הזאת, ואיך הם נלחמו לבנות את הארץ הזאת. בערב נסענו למחנה עתלית, שבו כלאו את המעפילים, שכל חטאם היה לעלות לארץ שלהם. ראינו באיזה

תנאים הם חיו, ואיך הם עשו הכל בשביל לברוח משם ולהקים את הארץ. כמה הם סבלו בשביל שלך ולי, בשביל שלנו תהיה ארץ לתפארת.

ישנו באוהלים בחוף אכזיב, ולפני שנרדמתי חשבתי לעצמי: המעפילים עברו וסבלו כל כך הרבה בשבילנו - ומה אנחנו מחזירים להם? יריקה בפרצוף! נותנים חלקים מהארץ שלנו לאויבים שלנו! מוותרים ומזלזלים בכל מה שהם האמינו ועשו בשבילנו. אני לא אתן יד לדבר.

כשחזרנו מהטיול כולנו נתנו יד וארזנו משלוחי מנות לחלק לכל עם ישראל. אם תבואו לאולפנה, לא תראו שם אולפנה אלא בית אריזה למשלוחי מנות.

פורים שמח עם ישראל! ואל תשכחו, הכל יכול להשתנות!