טעמו של הפרי האסור

ביקרתי חברה שלי, סופרת אירית, בכפר הנופש הקטן שבנתה בקצה הג'ונגל, הרחק מהתיירים ורחוק אפילו מהמקומיים. במשך כמה ימים רק שירת הציפורים ופכפוכי מי הנחל העקלקל נשמעו שם. אחרי עונה שלמה בגואה, גמעתי את השקט הזה כשיקוי פלאים.

בצהרי היום הרביעי שלי במקום הציעה חברתי טיול לכפר, מרחק שלושה ק"מ דרך הג'ונגל. אחרי הליכה לא ארוכה יצאנו דרך ה"שביל", כמו מוגלי, לפאתי הציוויליזציה. לא שהיה ממש הומה שם: כמה פרות עם קרניים ישרות, חצרות מעוטרות בצמחי ריחן קדושים, נשים לבושות סארי בצל עץ מנגו. שלווה. הצליל היחיד שהפריע לשקט נשמע כקולם של גברים מזמרים, אולי מתפללים, בשפה לא מובנת.

מתברר שבכפר הפשוט והעתיק הזה גרות כ-100 משפחות, כולן מקסטת הכוהנים (ברהמינים). במרכז הכפר, בקצה רחבת עפר גדולה, יש מקדש אדום ועגלגל, בעל שתי קומות וחדרים רבים. המקדש הזה, בן 700 השנים ("לא כל-כך ישן", אמר הכוהן הממושקף, אבל בהחלט ותיק"), משמש גם פנימייה ללימודי כהונה ודת.

200 נערים מרחבי דרום-הודו - כולם ממשפחות טהורות של קסטת הברהמינים, שרק הם יכולים לשרת ככוהנים במקדשים ובטקסים - לומדים פה אסטרולוגיה עתיקה, תורה שבעל-פה, לימודי הוודה (יש ארבעה כרכים לספר הוודה, שהוא ספר הקודש העיקרי של ההינדואיזם) ושאר ספרי הקודש, ניהול טקסים כמו נישואין והלוויות ועוד.

נכנסנו לחצר הפנימית של המקדש. כמה כוהנים ישבו בעיניים עצומות מחוץ למבנה המרובע המרכזי, לצד הפסל של האל וישנו, מנורות, קטורות, אבקות ומנחות. מהכיתות עלה צליל מונוטוני של נערים קוראים יחדיו מספרי הקודש בסנסקריט עתיקה.

הצצנו בזהירות: כולם, כולל המורים, בישיבה מזרחית על הרצפה, שרפרף עץ קטן לפניהם ועליו ספר עבה. הנערים שיננו בעיניים עצומות, מתנועעים קלות קדימה ואחורה. הם לבשו מדים לבנים, מבהיקים ומגוהצים: בד רחב עטוף סביב המתניים וטוניקה ארוכה מעל. 

בימים הבאים חזרתי לשם בשעות אחר הצהריים. ישבתי לא רחוק, תחת צלו של עץ קוקוס תמיר, ונתתי לתפילותיהם ללטף את אוזניי היגעות. משהו בצליל התפילות חדר לתוך הלב, לתוך המוח, לתוך העצמות. עיסוי לנפש ומנוחה מבליל המחשבות. אהבתי את הבחורים האלה, למרות שהם לא ראו אותי כלל.

נעורים במבחן

בלילה האחרון שלי בכפר הנופש ישבתי ליד שולחן עץ תחת הכוכבים. השקט הוּפר. מימיני ישבה קבוצה של תיירים בריטים, שלכבודם השמיעו העובדים מוזיקת טראנס בווליום גבוה. משמאלי ישבו שישה נערים הודים בין הגילאים 18-13 לערך, מסורקים ונקיים בחולצות פוליאסטר עם פסים ומכנסי גברדין.

שאלתי אותם מהיכן הם והם ענו שהם מבית-הספר לכהונה בכפר הסמוך. שאלתי אם מותר להם לצאת ככה בערב, בעוד עיניי מטיילות על בקבוקי האלכוהול בבר וצלחת השרימפס בשולחן הסמוך. ברהמינים אדוקים, ובהחלט הכוהנים, אמורים לשמור על צמחונות טהורה, וגם אלכוהול וכל סוגי הסמים אסורים בשימוש.

"מותר לנו לצאת בערב, בטח", ענה המבוגר שבחבורה,"יש לנו כסף מהבית, אנחנו לא בבית-סוהר".

"או-קיי", אמרתי להם ושאלתי קצת לשלומם ולשלום הוריהם. אבל החשד המשיך לקנן בי. שאלתי שוב אם המורים שלהם יודעים שהם באו למקום כזה, עם כזו מוזיקה ואלכוהול ובשר ותיירות עם כתפיים חשופות. פניהם הסמוקים הבהירו היטב את התשובה.

"אז אתם פה מאחורי הגב של סוומיג'י (הכוהן הראשי במקדש)?"

"אפשר לומר שזה נכון", ענו.

בינתיים לחש לי אחד העובדים במסעדה שעוד בחור בא איתם, בן 16, והזמין וודקה ועוד וודקה, ועכשיו הוא שרוע שיכור ומרוח בקיא על שמיכה בצריף של הטבח. 

שאלתי את המבוגר שבהם אם הוא באמת רוצה להיות כוהן, והוא ענה שהוריו מצפים לזה ממנו. אחרי שימצאו לו כלה, ואחרי שיעשה סטאז' במקדש בעיירה הסמוכה לכפר מגוריו, הוא יירש את מקומו של דודו במקדש המקומי.

שאלתי אותו שוב אם הוא רוצה להיות כוהן, והוא חייך חיוך שאפשר לפרש לכאן ולכאן. שאר הנערים שתו בשקט מבקבוקי הקולה והספרייט והמשיכו להסמיק. כשאחד מהם מצא רומן באנגלית מלא בסיפורי סקס והתחיל לדפדף בו, לא הצלחתי להתאפק והוצאתי את הספר מידיו. "אין פה שום דבר בשבילך", אמרתי לו והנחתי את הספר במטבח.

מחושך לאור

למרות שסביר להניח שאם הייתי תלמידה בפנימייה לפרחי כהונה, גם אני הייתי חולמת על חיים חופשיים יותר ובורחת בערב כדי לבדוק את כפר הנופש לתיירים בג'ונגל, ולמרות שאני זוכרת את הערגות שהוליכו אותי הרחק מבית הוריי ומארצי, אני רוצה לשלוח את הילדים התמימים האלה הביתה, אל סוומיג'י ואל התפילות בסנסקריט.

המשכנו לדבר על דת ומדינה, בעוד בשולחן של האנגלים, העמוס בבקבוקי בירה, בבדלים של ג'וינטים ובמגזינים בריטיים לאופנה ופנאי, התחיל משחק קלפים רעשני ומלא קללות שמחות ועסיסיות.  

"נו, אז מה באתם לחפש כאן?"

"לא יודעים. משהו אחר".

הצעיר ביניהם לחש משהו בשפה הטאמילית, ואני ביקשתי תרגום להינדית. "הוא אמר שמסתבר שאי אפשר באמת לברוח, ושאולי פשוט נחזור לפנימייה".

רציתי לתת להם משהו לפרידה, אבל לא היה לי מה להציע להם. איחלתי להם הצלחה. הודיתי להם על התפילה. ואז התברר שנגמרו להם הסוללות בפנס היחיד שהביאו, ומיהרתי לתת להם את שלי. הג'ונגל סבוך ואי אפשר ללכת בו בחושך בלי מקור אור.