ועכשיו: צ'כוב

הבימאית רנה ירושלמי (66) כבר שברה כל קונספט אפשרי בתיאטרון הישראלי והוזמנה עם להקתה אנסמבל עתים לפסטיבלים הנחשבים ביותר בעולם. רק לאחרונה קיבלה סוף סוף מקום שקט לחזרות – אולם תיאטרון הקאמרי הישן בתל-אביב. למרות שזכתה השנה בפרס מפעל הפיס לאמנויות הבמה, היא עדיין מתעקשת לשמור על הסטטוס של תיאטרון המעבדה ולבדוק, למשל, מה משותף בין צ'כוב לניו-אייג'.

נפגשנו באולם החזרות הקריר והחשוך ברחוב נחמני. העבודה על ההצגה האחרונה שלה, "שלוש אחיות" של צ'כוב, נגמרה. ועכשיו, בשעות הצהריים, הבמה ריקה, ורנה יושבת לה לבד בשקט בצד.

לא בודד לך כאן ככה?

"לא. עדיף ככה. העבודה על ההצגה האחרונה נגמרה, נשאר רק לכוון את הכלי, לא את הקונספט, לעבור ליטוש עם קהל. ועכשיו פה ריק, שקט, אפשר להתחיל לחשוב".

התיאטרון המודרני אופה הצגות בקצב של באגטים. אבל הפרוייקטים שלך לוקחים המון זמן. חצי שנה, שנתיים. למה בעצם?

"לחומרים שאני עוסקת בהם ולאנשים שאני עובדת אתם, דרוש יותר זמן. גם תקציבית זה לא קל, ואנחנו באמת חיים על משכורות מאוד נמוכות. השאלה הראשונה שאני שואלת את השחקנים שמבקשים לעבוד אתי, היא האם הם עובדים. כי אם לא, הם לא יוכלו לשרוד פה תקופה ארוכה. פה כל אחד עושה משהו אחר: מלמדים פילאטיס או משחק ומשתתפים בהצגות ילדים. גם אני מלמדת באוניברסיטה. אבל אם האדם עושה את מה שהוא רוצה לעשות, ועוד מצליח להתפרנס מזה, וגם להצליח לעשות אותו טוב, אין לו זכות להתלונן".

אז מה המצב האידיאלי בשבילך?

"מיליון דולר בבנק, זה המצב האידיאלי. זה היה עוזר גם לי, וגם לכל מי שעובד אתי".

אתם לא רוצים להתמסד.

"אם הייתי עובדת בדרך אחרת, לא נראה לי שהיינו מגיעים לכל הפסטיבלים בחו"ל. כי האיכות המאוד מיוחדת שאתה מקבל מעבודה עקבית וארוכה עם קבוצת שחקנים אחת, מאפשרת לך מופע שקשה להשיג אותו בדרך אחרת. היום כבר כמעט אין להקות בעולם, יש שחקנים שמגיעים להצגות, יש תיאטרון, אבל להקות, אנסמבל, שיש לו איזה צליל משלו, כמעט אי אפשר להחזיק היום. אז בצורה פרדוקסלית בישראל יוצא שאנחנו עוד מחזיקים מעמד".

אומרים שלא פשוט לעבוד אתך, שאת תובענית וקשה.

"אני לא הייתי קוראת לזה לא תובענית ולא קשה. זה מה שצריך לעשות, וזה מה שאני עושה. אין לי תשובה למה צבע העיניים שלי הוא כזה או אחר, זאת העבודה, וככה זה קורה. במאית אשה זה עדיין מקצוע חדש יחסית. זה מצריך כנראה איזושהי טוטאליות של זמן ותשומת לב, ועבודה קשה. אני צריכה לטפל לא רק בבימוי, אלא גם בניהול התקציב של הלהקה. אני בהחלט סובלת מזה, אבל אין דרך אחרת.

בדיאלוג עם העיר

"להיות במאי-דיקטטור, זה בפירוש לא מדבר אלי. להרים קול זו לא הבעיה, כי כשאתה עייף, אתה צועק, זה לא עושה אותך דיקטטור. אצלנו הדברים מיוצרים עם השחקנים, המון זמן מוקדש לצפייה בעבודות שהם מביאים מהבית. ההצגה תמיד נוצרת בהשפעת הלהקה שאיתה את עובדת. זה לא שאני באה עם הקונספט הבימויי ומתחילה לביים".

לאולם נכנסת בריצה מאשה, אחת משלוש האחיות במחזה של צ'כוב. היא השחקנית נועה ברקאי, מחזיקה בידה קופסת מתנה קטנה, ואני קולטת שבעצם התפרצתי למסיבת יום ההולדת של רנה. "זה בסדר", היא סולחת לי. "אני ממילא עובדת. ולא ממש חוגגת יום הולדת. אולי אצא בערב עם החבר'ה לשתות איזו כוסית".

בעבר היא עבדה מ-8 בבוקר עד חצות. "היום אפילו יותר", היא צוחקת. "בגילי פשוט כבר לא ישנים כל כך הרבה. אני קמה ב-5 בבוקר. עובדים. אבל אני לא יכולה להתלונן, כי למרות שלא ברור מה יהיה עם המבנה שנתנו לנו לחזרות, וכל מיני שאלות טכניות אחרות, אני לא יודעת אם יש עוד מדינה בעולם, שנותנת למישהו כסף לעשות חזרות שנה. אפילו בגרמניה אין את זה יותר".

זו למעשה העבודה הראשונה שלדמויות בה יש שמות של ממש. איך הגעת לצ'כוב?

"בעבר בחרתי בדברים בערך על-פי העיקרון, שאם כולם הולכים בכיוון אחד, אני אלך בכיוון אחר. היום זה כבר לא מלחמתי. אני גרה בעיר, ואני בדיאלוג איתה, עם התיאטרון שיש בארץ, עם האנשים. הדיאלוג הוא, למשל, בזה שאתה מגיב לאיזושהי ריצה אחרי האושר, ואומר: בוא נראה מה יש לצ'כוב להגיד על זה.

"אני חושבת שהנושא שהוא מטפל בו הוא ממש קריטי: טיבו של אושר, איך נהיה מאושרים, כל מה שהחברה הבורגנית מנסה לענות עליו. ואם עד היום לא השתפרנו בתשובות, יכול להיות שהשאלות האלה מיותרות. לכן המחזה הוא מאוד עכשווי. לדמותה של האחות מאשה יש את השורה הכי נכונה: 'האדם צריך איזושהי אמונה, אחרת הכל ריק'. אם אין לך סיבה לחיות, אז אתה צריך לאהוב את החיים כמו שהם. לא לחשוב 'אם יהיה לי את זה, אני אהיה מאושר'. אמרתי מיליון דולר בבנק, זה מה שאני צריכה. הרי זו בדיחה. אתה חי בלי התניה, אחרת אתה אומלל. צ'כוב אומר, תהיה איפה שאתה, ואל תחלום על מוסקבה".

פמיניסטיות מודרניות יתקשו בוודאי להימנע משיפוט על הבכיינות של שלוש האחיות. "כי זה מעצבן לראות אנשים חסרי תושייה. אבל זה כמו להגיד על המלך ליר, אז מה, הוא לא ידע שאם הוא יחלק את הירושה, יזרקו אותו? הוא ידע. שעמום הצד השני של התרבות. ההתפלספות, עודף הרגישויות האלה, מה מעליב, עם מה אפשר לחיות, עם מה אי אפשר. לאדם יש בחירה, אבל היכולת שלו לממש אותה קטנה מאוד".

אמרו עלייך שהקרבת את חייך האישיים למען התיאטרון.

"לא הקרבתי את חיי. אני חיה, לא? משפחה זה החיים האישיים? מורים שפגשתי בימי חיי, זה הדבר הכי חשוב. אני באה ממשפחה רוסית, והעבודה היא כל חיינו. גדלנו על המסורת הזאת. אם אתה לא עובד 12 שעות, אתה לא זכאי".

ואין לך תחושות החמצה, א-פרופו צ'כוב?

"מה זה נקרא להחמיץ משהו? זה לא קנה מידה לשום דבר. את יכולה להסתכל על מה שהחמצת, ואת יכולה להסתכל על לאן שהגעת".