את המתנחלים שרון יכול לסובב, את המציאות לא

צריך נס, משום שאין שום סיכוי שתוך שלושה חודשים, או אפילו תוך שישה חודשים, יצליח קבלן כלשהו, גדול, מוכשר ומצויד ככל שיהיה, להקים בתים חדשים, חממות, להכין שטחים חקלאיים, לבנות מרכזים קהילתיים, מרפאות, מרכולים, גני ילדים, גני משחקים, כבישים, בתי כנסת, בתי ספר או בשלוש מלים – יישובים ראויים למחיה.

אין ספק, מכונת יחסי הציבור של ראש הממשלה עובדת שעות נוספות, והיא עובדת כמו שצריך. הפגישה עם המתנחלים, שלושה חודשים לפני תחילת הפינוי, היא צעד מחושב היטב, שמציב את שרון, שהולך לכל מקום כשהוא מוקף במעגלי אבטחה חסרי תקדים, בעמדת האדם האמיץ, חסר הפניות, שמוכן לשכוח את הקללות שהטיחו בו המתנחלים בעבר ולמחול על כבודו, לפנות הכל מהשולחן ולדאוג רק, אבל רק, לעתידם ולחייהם של המפונים העתידיים.

כל שנותר כעת לעשות זה לנסות ולעלות עליה בזמן ולרדת ממנה עם מזוודות עמוסות יותר. כל אפשרות אחרת נמוגה, נעלמה בין ההחלטות ההיסטוריות

של הממשלה ושל הכנסת. אם לסכם את הפגישה הראשונה הזו של קומץ המתנחלים עם ראש הממשלה, אפשר לומר שבמידה מסוימת היא מסמלת את ניצחון ההיגיון.

ועדיין, יש כמה דברים ששרון יכול לעשות למען המתנחלים, כמו למשל לשלוח את חוק פינוי-פיצוי לשדרוגים בוועדת הכספים של הכנסת.

הגדלת הפיצויים שישולמו למפונים היא לא עניין של מה בכך. אנשים שנדרשים לוותר על כל מה שבנו במשך שלושים שנות חיים, שנדרשים להתחיל הכל מחדש – זכאים לפיצוי נאות, אמיתי. הסכומים שיידרשו כדי להגדיל את הפיצויים גדולים, גדולים מאוד אפילו. אבל אם יש מישהו שיכול להוביל מהלך להגדלת הסכום הזה, הרי שזה אריק שרון. רק הוא יכול להיכנס ראש בראש עם שר האוצר שלו, בנימין נתניהו, לפרוץ את מסגרת התקציב, ולהביא עוד כמה מאות מיליונים או כמה מיליארדים "למען עתיד ילדינו".