שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דיוקן של סופר בעבודה
    "האם מישהו יוכל להוציא מתחת ידו דיוקן נאמן של אביה בעבודתו? מדוע לא להתחיל, אני שואלת את עצמי, בְפתח הדבר הקטן הזה? לספר למען רוזי, ולמען רבים רבים אחרים, שלעולם לא יראו את האיש מתיישב לכתוב - כך נעשו הדברים". ג'ניס בלו, אשתו החמישית של סול בלו ואם ילדתו הצעירה, מנפקת הצצה לחייו של הסופר האמריקני הגדול זוכה פרס נובל, שהלך לעולמו בגיל 89. מתוך "הסיפורים הנבחרים" שראה אור לפני כשנה בהוצאת "זמורה ביתן"

    אתמול לקחנו, בעלי ואני, את בתנו בת השנה, נעמי רוז, לטיול בשכונה. קור אימים שרר בחוץ - מה שהחזאים במחוזותינו מכנים משום מה מזג אוויר "סוער". כדי להימלט מהרוח המקפיאה שמנו את פעמינו אל חנות הספרים "ברוקליין בוקסְמית". וזאת יש לדעת, שכשסול צולל לתוך חנות ספרים, הסיכויים הם שהוא ישהה שם זמן מה. חילצתי את רוזי מחליפת השלג שלה וניסיתי להפנות את תשומת לבה לעטיפה של "רָוֶולסטין". "מי זה, נעמי רוז? מי זה האיש בתמונה?" ובעודה פונה להצביע על סול, ענתה רוזי בקול הפעמונים הילדותי שלה שהידהד ברחבי החנות, "אבא, אבא, אבא." אבא היה מכורבל עתה בסוודר גבה צווארון עד גבות עיניו, אבל פניו הגיחו לרגע כדי להעניק לה את החיוך הכי מתוק שיש.

     

    הבוקר, כשאני מתחילה לכתוב, אני מדמיינת לעצמי את רוזי הקוראת כמה עשרות שנים בהמשך המאה. כשרוזי תהיה בשלה לקרוא בספריו של סול, אילו זיכרונות ילוו אותה מאבא ליד שולחן הכתיבה שלו? והאם זיכרון כלשהו זקוק בכלל לסיוע?

    האם מישהו יוכל להוציא מתחת ידו דיוקן נאמן של אביה בעבודתו? מדוע לא להתחיל, אני שואלת את עצמי, בְפתח הדבר הקטן הזה? לספר למען רוזי, ולמען רבים רבים אחרים, שלעולם לא יראו את האיש מתיישב לכתוב - כך נעשו הדברים.

     

    הקִרבה היא זכות היתר שלי. הייתי שם, למשל, כש"קשר בלרוסה" נולד.

     

    זה התחיל באופן תמים למדי. בשבוע הראשון של חודש מאי 1988, בדרכנו משיקגו לוורמונט, עצרנו בפילדלפיה, ושם נשא סול הרצאה בשם "סופר יהודי באמריקה" לפני "החברה היהודית להוצאה לאור" (The Jewish Publication Society). בשבועות שקדמו להרצאה, ובשארית אותו חודש - במהלך הנסיעה מפילדלפיה לוורמונט; כשתרנו את דארטמות´, שלשם הוזמן סול כמרצה אורח; ואחר כך בוורמונט, שבה ניהלנו קרב עם כנימות העלים על זכותנו להשתרע בגינה - לא נסבה שיחתנו אלא על גורל היהודים במאה העשרים. בדיוק אז עסק סול בהגהות האחרונות של "גנֵבה" ונאבק עם "A Case of Love" - רומן שלא השלים מעולם. בינתיים חיכה לשמוע אם ה"ניו יורקר" קיבל את "גנבה". גם ה"אסקווייר" וגם ה"אטלנטיק מַנתְ´לי" כבר החליטו שהסיפור ארוך מדי. לא היה זה ממנהגו של סול לשקוע בציפייה מדוכדכת ליד הטלפון.

     

    כל בוקר, בשעת הארוחה, הוא נהג לשעשע אותי במשחקי מילים או לעניין אותי בנושאים אפשריים לסיפורים, ולעתים קרובות היה מגיע מחדרו כדי לבשר לי שחלם בשנתו על דרך חדשה להפיח רוח חיים ב-"A Case of Love". מדוע לא להכניס לסיפור פסנתרן פריזאי תימהוני מהאסכולה הישנה, שילמד את הגיבורה מה זאת אהבה? קראנו שוב ושוב את ההגהות של "גנבה". סול, כדרכו, תיקן הרבה מעבר לרגע האחרון. הסיום לא היה נכון - יותר מדי רעיונות, לא מספיק תנועה. הוא היה מלטש את הסיפור ביום, וכל לילה אני הייתי מדפיסה... ומדפיסה שנית, את התיקונים האחרונים.

     

    באמצע חודש מאי נודע לנו שגם ה"ניו יורקר" דחה את הסיפור, אבל סול היה עסוק מכדי שבשורות רעות יְרַפו את ידיו. הוא התלבט מאוד בשאלה מה אמור לקרות בשלב הבא, ומזג האוויר לא סייע בכך. כאן עלי להסביר שסול הוא "תלוי מזג אוויר" במידה קיצונית. שמים כחולים ברמה ברומטרית גבוהה - אלה של סוף מאי ותחילת יוני - עוררו אותו תמיד לחיים. אבל באביב ההוא של שנת 1988 ירד גשם קדורני יום אחר יום. סול היה מבעיר אש במטבח, שותה את הקפה שלו, ואז מדשדש החוצה לחדר העבודה שלו דרך העשב ספוג המים והשורץ כנימות עלים.

     

    הוא אינו כותב, אמר לי; הוא הולך לשם כדי "להתעטף במחשבות" והוסיף, "כך עשיתי תמיד - אתה מבודד את עצמך מעורכים, מעורכי דין, ממוציאים לאור. מניח בצד את המועקות ומתעטף במחשבות."

     

    ידידינו ושכנינו בוורמונט, הֶרְב וליבי הילמן, שחיפשו דרך לרומם את רוחנו הנכאה, הזמינו אותנו לארוחת ערב. בעודנו נהנים מהלחם הביתי ומהתרנגולת הצלויה של ליבי, פנתה השיחה שוב לשאלה היהודית, וסול הציג רעיון שעליו התווכחנו למן ההרצאה שלו בפילדלפיה. האם על היהודים להתבייש בשואה? האם יש משום חרפה בהיותך קורבן? אני התנגדתי באופן נחרץ לרעיון הזה.

     

    בעודנו מחכים לקינוח, הנחנו לוויכוח. ריח השוקולד בישר שסיומו המנומנם של הערב הולך ומתקרב. נושאים רציניים פינו את מקומם למשחקי מילים, לבדיחות, למעשיות ישנות. אבל כשעמדנו להיפרד, החל מארחנו - כימאי בגמלאות, שהתמחה בצבעי בית - לספר את סיפורו של אחד מעמיתיו. אותו אדם, שגסס עתה מסרטן הריאות עקב חשיפה ארוכת שנים לרעלים, היה פליט מאירופה בתחילת שנות הארבעים לחייו. עלי להודות: בעת שגירדתי את שארית השוקולד מצלחתי, כבר היתה מחשבתי נתונה לגשם ולנסיעה בכביש החלקלק הביתה. לא הייתי קשובה כפי שהיה ראוי שאהיה.

     

    עשרים וארבעה במאי: היום הנאה הראשון בעונה. כשסול יצא מחדר העבודה שלו לארוחת הצהריים, היו לו אותן עיניים זורחות שגרמו לי לצפות להכרזה: "אני ממש בדרך למשהו חדש. אינני רוצה לדבר על כך כרגע." למחרת, כשנכנסנו למכונית ונסענו לבְראטְלְבורו לקנות את המצרכים השבועיים שלנו, הוא הרחיב: "עדיין לא מצאתי מתכונת לסיפור החדש, אבל הוא מבוסס על מה שהֶרב סיפר לנו בארוחת הערב." האם זכרתי את הפרטים? לא. אבל, למרבה המזל, סול זכר: פליט נאסר על ידי הפאשיסטים האיטלקים, אבל קודם למאסרו, בהבינו שהדבר עומד להתרחש בכל רגע, הוא משגר, בעצת ידיד, מכתב אל מעבר לים, לבילי רוז, האמרגן מברודוויי. (בסיפור, כפי שסול כתב אותו בסופו של דבר, הגיבור אינו פונה בבקשה לבילי רוז ולמעשה מעולם לא שמע עליו.) בעת שהוא יושב בתא כלאו, נרקמת תוכנית מסתורית. הוא מקבל מסר שדלתו תישאר פתוחה בשעה מסוימת בלילה מסוים. מישהו יפגוש אותו ברחוב שמאחורי בית הכלא וייתן לו אות מוסכם שיזהה אותו כשליחו של בילי רוז. יהיו בידו כסף והוראות לאסיר לאיזו עיר עליו לנסוע עד שייווצר הקשר הבא. הכול מתרחש לפי המתוכנן, ובעזרת שליחים אלה הוא בורח לארצות הברית. שם נשללת ממנו הכניסה בשל מכסת המהגרים, אבל הוא מצליח להגיע לקובה. כעבור שנים, כשהוא מצליח להיכנס לארצות הברית, הוא מנסה ליצור קשר עם בילי רוז ולהודות לו באופן אישי. אבל דומה שרוז, שעזר לאנשים כה רבים, מנתק כל קשר עם הפליטים שהציל, אולי מחשש שיהיו תלויים בו ויסחטו ממנו כסף בלי גבול. הניצול מזדעזע מהפניית העורף של בילי-ברודוויי.

     

    אלה היו עצמות השלד של הסיפור, כפי ששירטט אותן סול בדרך לעיירה, לא עוד סיפור על חברו של הֶרב, אלא כבר על דמות ספרותית - הארי פונשטיין - "הארי השורד", כפי שסול עתיד לקרוא לו כעבור זמן, שואל את הכינוי מ"שיר-חלום" של ג´ון בֶרימֶן (המוקדש לסול) על "הנרי השורד".

     

    סול, כך התברר, ידע לא מעט על בילי רוז. בימי הגריניץ´ וילג´ שלו הוא הכיר את בֶרני וולף, שהיה סופר הצללים של רוז. דמות תואמת וולף עשויה להפוך למתווך בין רוז לבין הגיבור. וולף היה אדם מבריק ביותר, איש חריף ובקי ומוזר, שגילה עניין יוצא דופן בניו יורקים ובמניעיהם המעורפלים. אדם כזה עשוי לחבב את דמותו של פונשטיין. באותה הזדמנות סיפר לי סול כיצד הלך לביתו של וולף בווילג´ והבחין באישה זקנה ובלה שניקתה את האבק וקירצפה את הדירה. בדרכו החוצה פנה וולף לסול ואמר, "הגברת הזאת היא אמי." הוא לא הציג אותה בפניו קודם לכן ולא הקדיש לה תשומת לב כלשהי. מדוע להתוודות דווקא עכשיו? הו, האנשים חשבו את עצמם פתוחים כל כך בימי הווילג´ ההם, הוסיף סול. הם העלו על נס את הייחודיות שלהם. הם היו עסוקים כל כך בבריאות הנפשית שלהם באותם ימים. איזה ניגוד תהווה גרוטסקה אמריקנית נמוכת רמה שכזאת לרצינות הקודרת של הסיפור האירופי.

     

    סול פגש גם את בילי רוז בירושלים. איך הוא נראה? שאלתי.

     

    "ובכן, הוא היה נמוך קומה, יהודי; הוא היה יכול להיות יפה תואר אלמלא קמטי המתח שבפניו. הוא נראה לחוץ, רודף בצע, לא מרוצה מעצמו."

     

    כשהגענו לעיירה שאל סול מהספרייה ספר על בילי רוז. על וולף לא הצלחנו להשיג שום מידע.

     

    למחרת זרחה השמש שוב, וכשסול חזר מהעבודה, הוא אמר רק, "מצאתי דרך לכתוב את הסיפור."

     

    בעשרים ותשעה במאי התנהלנו שנינו בעצלתיים לחדר העבודה שלו, וסול קרא באוזני את העמודים המעטים הראשונים - כתובים בכתב יד על דפי פוליו צהובים עם שורות. מה שהדהים אותי תחילה היה מידת תשומת הלב שבה הוא הקשיב לסיפורו של הֶרב. סול זכר שהגיבור היה באיטליה בעת שנאסר, שברומא הצליח האיש להפוך לפקיד במלון, שהודות לכישרון השפות שלו ולמסמכיו המזויפים היה לו חופש תנועה כה רב עד שהוא מצא את עצמו אפילו באספה שהיטלר הופיע בה. וכן הלאה. ואני הרי תמיד הייתי גאה בעצמי על מידת הקֶשֶב שלי לזולת - בעיני סול אני "בעלת יכולת הבחנה גאונית".

     

    הפעם לא היה חשוב שהייתי ערנית פחות: סול היה שם בכל מאודו. כשהוא מקשיב לסיפור, כושרו לשמוע ולקלוט פרטים גדֵל כפל כפליים. הבנתי אז שסופר אינו חייב להיות מכוונן לקליטה כל הזמן. למעשה - סלח לי, הנרי ג´יימס - להיות "מישהו שלגביו שום דבר אינו הולך לאיבוד" זה דבר המסיח את הדעת יתר על המידה. סופר שומר דברים לעצמו, מתעטף במחשבות, יושב בשקט. אבל מרגע שהוא קושר את עצמו לסיפור, הכול מתארגן מחדש. לפתע פתאום, כמו שאומר סול, יש לסופר המלא ערנות "חיישנים בכל מקום".

     

    מסיפור של אחרי ארוחת ערב נטווה חוט משי זוהר אחד, ובמהלך הימים הבאים, שהפכו לשבועות, עקבתי כיצד אורג סול אירוע, מקרה, זיכרון ומחשבה - הדברים שקרא, הדברים ששוחחנו עליהם ותוכן חלומותיו - לאותו שטיח פרסי של הנובלה "קשר בלרוסה". למיזוג אלמנטים זה יש, מכל מקום, קשר שולי בלבד לעובדות, לסיפור האוטוביוגרפי. זהו שימוש כה נדיר ומורכב בחומר אנושי, שגם אילו היה עלי להתיר כל חוט וחוט שמצא את דרכו לתוך היצירה ולתאר את התהליך שבו כל חוט נסרק ונצבע ונארג ונקשר, עדיין לא הייתי מתקרבת לסוד החיבור.

     

    סול כבר החליט שבסיפור יהיו שתי דמויות מרכזיות: לא רק אותו יהודי אירופאי, פונשטיין, שברח מהכלא, אלא גם יהודי אמריקני. הוא רצה שהקורא שלו יהיה מסוגל לחוש בהבדל האופי שבין שני סיפורי החיים. הוא היה יכול לדלות מניסיונו האישי ולגייס את זיכרונותיו על וולף לצורך הדמות של האמריקני, אבל מי ישמש דגם לדמות האירופית שלו? בשניים ביוני סיפר לי סול סיפור ארוך על אחיינה של אמו החורגת. במהלך החורף למד לדעת שהאחיין הזה נפטר, והוא היה מדוכא מהעובדה שהדבר אירע לפני זמן מה, ושהוא לא ידע כלל שהאיש איננו עוד. בעבר הוא חיבב מאוד את אותו פליט צעיר, שחקן שחמט קדורני. הם נהגו לחפש זה את זה בהתכנסויות המשמימות של יום ראשון אצל אמו החורגת.

     

    מה משמעותה של האמירה שאתה קרוב למישהו, תהה סול, אם אתה מגלה שאינך מסתמך אלא על קטעי זיכרון בלבד באשר לאותו אדם? מהרהורים אלה נולד אצל סול הרעיון בדבר "מחסן של כוונות טובות". מישהו תופס מקום בחייך, מקבל משמעות מיוחדת כלשהי - מהי בדיוק, קשה לך לומר. אבל נוצר ביניכם קשר אמיתי - לאדם הזה יש חשיבות בחייך. הזמן חולף, זה זמן רב לא ראית את האיש, אינך יודע מה קרה לו, אולי הוא אפילו כבר אינו בין החיים, ובכל זאת אתה נצמד לרעיון שלאותו אדם יש חשיבות מיוחדת בחייך. איזה הלם הוא לגלות שהזיכרונות הפכו לממלאי מקום של אותו אדם "מאוחסן".

     

    חלק כה רב משיחותינו על השאלה היהודית נסב על הזיכרון. עכשיו תור זיכרונותיו של סול - על הדרך שבה הגיע לאמריקה המהגר המנוח הזה, בעל המבטא הפולני המזדמר שניחן בכישרון לשפות ובחריפות עסקית - להוסיף תבלין מיוחד לדמות האירופית שלו בסיפור, הארי פונשטיין. המספר האמריקני של "קשר בלרוסה" עתיד לגלות את דבר מותו של פונשטיין באותו אופן פחות או יותר שבו למד סול לדעת על מות אחיינה של אמו החורגת.

     

    כשפיסות חיים מתחילות למצוא את דרכן לתוך היצירה, יש תמיד משהו מאגי באופן שבו הן מתנשאות מעל העבר הקרוב - או הרחוק - או מהכאן והעכשיו, ואז נילושות ומתעדנות, ובדרכי עקיפין עדינות מתגלגלות לסיפור עלילה. לסול אכן היה סיוט לילה כמו זה שמעיר את המספר שלו. הוא תיאר איך מרגישים כשנשלטים על ידי אימת לילה, כשנתונים בתוך הבור ההוא

    בלא כוח לטפס החוצה. ואכן היתה לו אם חורגת שסירקה את שערה עם שביל באמצע ואפתה עוגות שטרודל נפלאות. וכאשר הִרצה בפילדלפיה הוא באמת ביקר בבית אחוזה עתיק מפואר דומה במידה רבה לבית שהמספר ימצא את עצמו מתגורר בו בתחושה של אי-נוחות ומבוכה. ויש גם פיסות חיים רבות שאינן מוצאות את דרכן לסיפור העלילה. הנה פיסת חיים אחת שאהבתי: האירופאי, הארי פונשטיין, מספר לאמריקני על הדרך שבה התאבל על אמו, שאותה קבר ברָוֶונה, כשהוא מתאר את סלידתו מגוון מסוים של כחול-אפור. זה היה צבע התכריכים שבהם קבר את אמו. בחדר המלון שלנו בפילדלפיה שוחחנו סול ואני על הדרך שבה מותירים צבעים מסוימים את רישומם בנו. סול סיפר לי אז שאמו שלו נקברה בתכריכים אפורים-כחולים.

     

    המעקב אחר אותם פרטים העושים את דרכם לתוך הנובלה או החוצה ממנה אינו דומה כלל לגזירה ולהדבקה של אירועים אמיתיים. ביוגרפים, ראו הוזהרתם: סול אוחז בידו מטה קסמים, לא מספריים. הוא איננו אספן של עובדות. עדיף לדמיין את פרוספֶרו הקוסם בפעולה. או לתאר את סול חומק לחדר עבודתו: ילד קטן עם ילקוטו ועם מנת הפרי שלו.

     

    ברוב הבקרים אנחנו מושכים את הזמן. העבודה לא תברח. אנחנו מסיירים ב"גַ´רדינו" ורואים אילו פרחים הנצו. בחודש יוני הזה פורחת כלנית לבנה שסול גאה בה במיוחד (לא היתה אף אחת לפניה או אחריה - דומה שהחפרפרות מגיעות לפקעות). הפרגים האדומים-כתומים הענקיים מניצים, האדמוניות יפרחו השנה בזמן לכבוד יום ההולדת של סול, ויש פרח סגול בפריחה בהירה מקדימה של קוסמוס. אנחנו מעריצים את הנחש החצוף השמן, שמצטנף בין אַקווילֶגיות הבר. "העולם כולו אינו אלא גביע גלידה בשבילו," צוחק סול ונעלם בחדר העבודה שלו.

     

    יש להתייחס לכל דבר בשנינות, בקלות, או בכלל לא. אי אפשר לקרוא את סול בלי להיות מודע לצחוק שמסתתר מאחורי כל מילה. הוא תמיד היה משעשע. עכשיו הוא גם מדויק וחסכוני. וקיימת גם שאלת הטעם. לעתים הוא שואל פרט מסוים מן המציאות רק משום שהניחוח המיוחד שלו נכון לו (כמו צ´רלוס והטלפון בבית האחוזה של המספר - שלא לדבר על האנכרוניזם). סול בדרך כלל שומר מרחק מחידות וממבוכים. על אוהבי משחקי המילים לפנות לג´ויס או לנבוקוב כדי למצות את התענוגות הרציניים של היפוכי אותיות. מה שאפשר למצוא אצל סול במקום אלה הוא חיוניות סטנדאלית - צחוק, הומור משוגע, קלילות של מגע.

     

    מוזר אולי שאני חייבת לדבר על צחוק בהתייחסי למה שבעיקרו של דבר הוא התבוננותו הקודרת ביותר של סול על אחד הנושאים הרציניים ביותר במאה העשרים. אבל "בלרוסה" לא בזעם לידתו. כל דבר שנגע עמוק בלבו של סול באותו זמן מצא את דרכו לתוך הנובלה, ומה שנגע עמוק בלבו, רציני ככל שיהיה, היה מקור של אנרגיה ובסופו של דבר מקור של הנאה. זאת היתה תקופה שבה היינו נשארים לעתים קרובות ערים עד עלות השחר - משוחחים על הסיפור, על זיכרונותיו מניו ג´רזי או מגריניץ´ וילג´, ולעתים קרובות יותר על ההיסטוריה היהודית. אבל אולי מכיוון שהיינו אז זוג אוהבים צעירים, זיכרונותי מהאביב ההוא רחוקים ככל שאפשר להיות רחוק מקדרות. סול כתב את הסיפור רב-העוצמה, אפילו הנורא הזה, בלהט ובשמחה עזים, טבל אותו בצבעיו הזוהרים ביותר.

     

    אין פירושו של דבר שהכתיבה באה לו תמיד בקלות או שהעבודה התנהלה בלא הפרעות. בתחילת חודש יוני החל סול להפוך את הדפים הצהובים לכתב יד מודפס. אני זוכרת את עצמי שומעת בוקר אחד את נקישות מכונת הכתיבה, ומרגישה רטט של התרגשות מכך שתחזית ארוחת הבוקר שלו - "אני חושב שעליתי על משהו" - התגשמה. הוא עבד בבית, וכשהבאתי לו את התה שלו נעמדתי בצד, ממתינה לשמוע מטח יריות מקוטעות נוסף. סול רודף אחר המילים עם קלידי

    ה"רמינגטון" שלו. הוא מתקן תוך כדי הדפסה, ובעקבות איים של דממה נשמעים הצרורות הקצביים המתקתקים הנמרצים האלה. הוא מצפה לכוס התה החם הזה, שפרוסה אחת עגולה של לימון צפה בו. המשקה הנכון ליהודי אירופאי ביום מעונן, משקה שהבחין בו בראשונה כשביקר ברובעיהן היהודיים הריקים של כמה ערים פולניות. הלימון מסמל את השמש; הסוכר והקפאין מספקים את הטלטלה שאתה זקוק לה, כאשר גל האנרגיה מקפה הבוקר שלך שוקע.

     

    העובדה שהצליח בכלל לכתוב היתה מסתורית למדי, שכן הוא סירב להגן על עצמו מפני הסחות דעת למיניהן. והיו רבות כאלה: ביקור של שכן, שיחות טלפון מסוכֵן, מעורך דין, מחבר (יכולתי לומר תמיד, לפי שאגות הצחוק, מתי אלן בלום על הקו). לאחר כל הפרעה היתה דלת חדר העבודה נסגרת, והתַק-תַק-תַק הנפלא של מכונת הכתיבה היה מתחדש.

     

    שבוע לפני יום ההולדת שלו, בעשרה ביוני, קרא לי סול את תריסר העמודים המודפסים הראשונים של הסיפור. תיאור בריחתו של פונשטיין מהכלא האיטלקי עצר את נשימתי, אז ובכל פעם ששמעתי אותו מאז. המספר היה אמור להיות איש מבוגר יותר, הוא מספר מחדש סיפור שפונשטיין סיפר לו לפני שנים רבות.

     

    אף על פי שסול היה סחוט, הוא הגביר את הקצב כדי להספיק הרבה ככל האפשר לפני המראתנו הצפויה לפריז ולרומא באמצע החודש. מה? אירופה, עכשיו? ובכן, בפריז אנחנו אמורים לפגוש את בלום, ובאיטליה יקבל סול את "פרס סְקאנו". בפרטים הכלולים בפרס - שק גדוש מטבעות זהב, שהיה בבקתת ציד במחוז אַברוצ´י המבודד - היה יותר מדי מניחוח ההרפתקה משיהיה אפשר להתנגד לנסיעה. סול לעולם אינו עושה לעצמו הנחות כשהוא עובד קשה מדי ומתחיל להרגיש תשוש. הוא המשיך לרכוב על אופני ההרים שלו, לגזום ענפים נבולים של עץ תפוח, לעקור סלעים גדולים מהגן, לערום בולי עץ לאש האח של הבוקר.

     

    הייתי משוכנעת שהמזל התנכל לו במכוון באביב ההוא. הוא מעד בעת שגזם שיחים ושרט את פניו; צלקת עמוקה הבהיקה בשוקו עקב נפילה מאופני ההרים שלו; באחת מעיניו סבל משטף דם; דם זלג מדי פעם מאפו. מובן שהוא עבד באותו בוקר שבו החל לרדת לו דם מהאף, בכל פעם שהדם היה זולג הוא היה נשכב על הפוטון שבחדר העבודה, וכשפסק, היה קם לכתוב פסקה חדשה. כשלא חזר לארוחת הצהריים הייתי מביאה לו משהו לאכול ומוצאת אותו מדפיס במרץ, כשפניו והטי שֶרט שלו מוכתמות בדם. בשביל סול כתיבה היא פעילות אירובית. הוא מזיע כשהוא כותב ומקלף מעל עצמו שכבות של בגדים. כשהוא נתון בריכוז עמוק, הוא מצמצם בחוזקה את עינו השמאלית ומוציא מגרונו צליל שהוא הכלאה בין התנשפות של רץ למרחקים ארוכים לבין חרחור: "משב חרחורי של נשימה מאומצת."

     

    יום ההולדת של סול - לפחות בארבע-עשרה השנים שחגגתי איתו - היה תמיד יום של "מזג האוויר המתאים בדיוק לעבודה" שלו - שמים כחולים, שמש נחושתית, לחץ אטמוספרי גבוה שבגבוהים. אבל היום לא תהיה שום כתיבה. עלי לציין שזמן פנוי הוא דבר שסול לא שמע עליו. אין חופשות, אין שבתות. יום הולדת הוא יום ככל הימים - הזדמנות להדפיס עוד כמה עמודים. היום, מכל מקום, הוא היה בעננים. משפחתו היתה בדרך, ולבקשתו אפיתי עוגת שוקולד עם ציפוי שוקולד וקוקוס קלוי.

     

    הפוגה קצרה ממילים לעולם איננה אות לכך שגלגלי המחשבה אינם ממשיכים להסתובב עוד ועוד. יומיים לאחר מכן חזר סול מעבודת הבוקר שלו והכריז: "התחלתי את הסיפור שלי שוב מקו הזינוק. לפעמים, את יודעת, הוא תופס פיקוד." בארוחת הערב לחצתי עליו בעניין ההתחלה החדשה והוא דיבר בהרחבה: יותר מדי רעיונות נערמו מן ההתחלה - יותר מכדי שיהיה אפשר לצפות מהקורא שיעכל את כולם בבת אחת. כל העניין הזה של היהודי האמריקני מול היהודי האירופאי. זה חייב להתפתח בהדרגה. מה שהסיפור עוסק בו באמת זה זיכרון ואמונה. אין דת בלי זיכרון. בתור יהודים אנחנו זוכרים מה נאמר לנו במעמד הר סיני; בליל הסדר אנחנו זוכרים את יציאת מצרים; "יזכור" הוא על זיכרון אב, אם. אנחנו מצווים שלא לשכוח את אבותינו; אנחנו מזהירים את עצמנו "אם אשכחך ירושלים", וכל הזמן אנחנו מזכירים לאלוהים שלא לשכוח את הברית שלו איתנו. על כך מבוססת כל ה"נבחרות" של העם הנבחר. אנחנו נבחרים להיות קוראי המחשבות המועדפים של אלוהים. כל אלה, מה שקושר אותנו יחד, הם ההיסטוריה שלנו, ואנחנו בבחינת עַם משום שאנחנו זוכרים.

     

    סול המשיך לספר לי שהמספר שלו מתחיל לקרום עור וגידים. הוא החליט לא לקרוא לו בשם. הגבר הקשיש הזה, המספר, מתחיל לאבד את זיכרונו. יום אחד הוא פוסע ברחוב ומפזם לעצמו "הרחק על גדות נהר..." ואיננו מסוגל להיזכר בשם הנהר - הדבר מענה אותו, הוא סובל ייסורים בגלל המילה הזאת שאיבד; הוא מוכן אפילו לעצור עובר אורח, לעשות כל דבר שישיב לו את המילה (דבר כזה עצמו קרה גם לסול במהלך החורף בשיקגו, כשטייל במרכז המסחרי בדרך חזרה מרופא השיניים, ועד שלא נזכר במילה סְוואני ממש יצא מגדרו). המספר אינו יכול להרשות לעצמו רגע כזה של שכחה פתאומית מוחלטת, מפני שכמו שסול הסביר, כל חייו היו בנויים על הזיכרון. הוא יהיה מייסד המכון הזה - "מכון מְנֶמוסינֶה" - העוזר לאנשי עסקים לרענן את זיכרונותיהם. כדי לחבר הכול יחד וליצור תמונה לכידה, הוא מחליט לקחת על עצמו את המשימה לזכור את חייו של פונשטיין, לכתוב ספר זיכרונות על הפליט האירופאי הזה.

     

    במהלך היומיים הבאים התעמקנו במסה על תפיסתו של ניטשה בדבר השאיפה לכוח, תפיסה שסול חש שהיא מרכזית ביחס למחשבותיו על החצי האמריקני של הסיפור. אותו "ניהיליזם של אבן" שניטשה מדבר עליו התנוון, בניסוחו של סול, ל"ניהיליזם של זבל". אבל הרי השאיפה לכוח אמורה לשחרר אנרגיה יצירתית. האם הוליווד של בילי רוז, של לאס וגאס, של בנו הקלפן של פונשטיין, התוהו ובוהו של החיים האמריקניים הם המיטב שאנחנו מסוגלים ליצור באמצעות בריאה חדשה? אולי מתכוון המספר של "קשר בלרוסה" להציע רעיון נגד למחשבה שחיי אנוש הפכו להיות באופן מוחלט תוהו ובוהו חסר משמעות, וזאת בזכות הזיכרון - שזוהי דרך אחרת לדבר על אמונה.

     

    האביב שהתחיל בקור ובגשם הסתיים בגל חום. בשלושה-עשר ביוני טיפסה הטמפרטורה לשלושים ושתיים מעלות כמעט, וכשעשיתי את דרכי לאגם בשעת הצהריים החמה ביותר, גיליתי שסול הולך באותו כיוון, מועך את העשבים הארוכים ומפלס דרך בין פרחי הבר. כשנפגשנו על שפת המים הירוקים התנהל בינינו הדו-שיח הבא:

     

    "היה לך בוקר מוצלח?" שאלתי.

     

    "כן. התחלתי משהו חדש."

     

    "מה?!"

     

    "אני מרגיש משוחרר עכשיו, ממש כעת התחלתי לכתוב משהו שישב לי בראש."

     

    עירומים מכל בגדינו (כן, רוזי, היֹה היו ימים שהורייך היו צעירים ופראים), יצאנו לשחייתנו הראשונה העונה, כשסול מוביל אל המים הקרירים הנפלאים. אחר כך, כשישבנו להתייבש על הסלעים בשמש הלוהטת, שאל סול: "רוצה לשמוע משהו מזה?" אינני יודעת למה ציפיתי. מן הסתם להתחלה חדשה ל"בלרוסה". אבל משפתח את המחברת שהביא איתו לברֵכה, הוא התחיל לקרוא את אלפי המילים הראשונות של משהו חדש לגמרי - מה שהיה עתיד להפוך בסופו של דבר ל-"Marbles", רומן שאותו כתב ושיכתֵב במשך קרוב לעשר שנים עד היום, ומעולם, עד הרגע הזה, לא השלים.

     

    בחושבי על סול בעבודתו, עומדת לנגד עיני דמותו של להטוטן - כדורים זוהרים פורחים באוויר, כל אחד בצבע שונה, מסתחררים כנגד שמים כחולים, שוהים באוויר בזכות מיומנותו הנדירה של קוסם, שהוא בו בזמן רגוע, נפתל ומרוכז בקדחתנות. הנח בידו שפופרת טלפון, שאל אותו שאלה מעשית על ארוחת הערב או הזמן אותו לטיול רגלי, והוא עדיין מעיף את הכדורים הפורחים באוויר. לו הייתם ערים לקיומם והולכים בעקבותיו בדרך ההיא, הייתם רואים אותם מסתחררים מעל הראש.

     

    • מתוך "הסיפורים הנבחרים" מאת סול בלו, הוצאת "זמורה ביתן". הספר ראה אור באנגלית ב-2001 ותורגם לעברית ב-2004.

     

    • את פתח הדבר מאת ג'ניס בלו תרגם מאנגלית מיקי גורן.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים