לא להרוס
הריסת בתי המתנחלים המפונים תגרום נזק מדיני, כלכלי ותדמיתי
רק כרבע מהציבור הישראלי תומך בהריסה מכוונת של בתי המתנחלים בעת פינוי רצועת עזה. שלושה רבעים מעדיפים פתרונות חיוביים שישאירו את הבתים על כנם. זו גם ההמלצה העקבית
של מערכת הביטחון ושל העומד בראשה, השר שאול מופז.
הרצון להשאיר את הבתים בשלמותם מסתמך על נימוקים הסברתיים-תדמיתיים: תמונות הדחפורים הישראליים ההופכים יישובים שלמים לעיי חורבות רק כדי למנוע מהפלסטינים להיכנס אליהם, יאפילו על עצם הנסיגה וישבשו את המסר המדיני שישראל מבקשת להעביר.
קיימים גם נימוקים מעשיים נגד ההריסה. כדי לבצע אותה בזמן סביר יהיה הכרחי להכניס לשטח הרצועה כלים הנדסיים כבדים ולאבטח אותם. אחרי הריסת הבתים תהיה ישראל מחויבת – על-פי אמנות בינלאומיות – לפנות את הכמויות העצומות של פסולת בניין לשטחה. העברת ההריסות תימשך, במקרה הטובה, קרוב לחמישה חודשים. עלותה: 200 מיליון שקל.
עמדה נחרצת נגד הריסת הבתים משמיע הממשל האמריקני מפיה של מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס. במסמכי ההתנתקות שהגיש אריאל שרון לנשיא בוש לפני כשנה, ושנוסחו על-ידי צוותים של המועצה לביטחון לאומי, נכתב במפורש כי ישראל תשאף שלא להרוס את בתי המתנחלים המפונים. השינוי לרעה בעמדת ישראל נבע אך ורק מסיבות פנים-מפלגתיות, והוא בא לרצות-לרגע את השרים לבנת, שלום ונתניהו ולשכנע אותם לתמוך בהתנתקות "מתוקנת", הכוללת את הריסת בתי המתנחלים.
כיום ברור לכול שצריך לחזור לנוסחת ההתנתקות המקורית, העדיפה על ה"תיקונים", ולחדש גם את ההתחייבות שלא להרוס את בתי המתנחלים. המחיר והנזק של מעשה הרס המוני כזה עולה לאין שיעור על התועלת הנשקפת ממנו, אם בכלל ישנה כזו.
רבים מהמפונים מעזה עשויים לראות בצער את העברת בתיהם לארגון בינלאומי ואחר-כך לפלסטינים. אך צערם לא יכול לשמש קנה מידה יחיד למדיניות הממשלה.
לא לבנות
מנהלת ההתנתקות מתאמצת לנחש היכן יעדיפו לגור המתנחלים שיפונו מרצועת עזה. היא מעלה כל מיני רעיונות להעביר אותם "כגוש אחד" לכאן או לשם ואף לבנות עבורם יישובים מיוחדים.
הניחושים שלה מיותרים. בחוק שקיבלה הכנסת באחרונה נקבעו כללים ברורים לתשלום הפיצויים למפונים. ביצוע החוק ככתבו וכלשונו עדיף על כל פטנט אחר. אין לסטות ממנו, אין לפרום אותו. צריך להשאיר בידי המתפנים עצמם את הבחירה איפה לגור ומה לעשות עם הכסף. לא לבנות בשבילם ולא להחליט בשבילם.
בתחילת שנות התשעים, ימי גל העלייה הגדול מברית-המועצות, נחלקו הדעות בממשלת ישראל סביב השאלה כיצד יש לקלוט את המוני העולים החדשים. שר השיכון דאז, אריאל שרון, הציע לכוון את המוני העולים ליישובים חדשים שייבנו במיוחד בשבילם. כדי לממש את חזונו רכש שרון – מכספי המדינה – צי של קרוואנים במטרה לשכן בהם זמנית את העולים.
הגישה ההפוכה הוצגה על-ידי שר האוצר דאז, יצחק מודעי ז"ל. מודעי המליץ לעבור לקליטה ישירה: כל משפחת עולים תקבל ממשרד הקליטה את כספי הסיוע שהוקצבו לה ותחליט בעצמה היכן לגור ועל מה להוציא את הכסף .
העולים, כמובן, העדיפו את הקליטה הישירה והוכיחו את צדקתם של גישת מודעי. ישראל קלטה כמיליון עולים בלי שהוקם אף יישוב מיוחד עבורם; הם פשוט התמזגו בנוף הישראלי הקיים.
כך ראוי לנהוג כיום ביחס למפוני עזה, המהווים כ – 0.01% מאוכלוסיית ישראל: לשלם להם את הפיצויים בלי להתערב בשיקוליהם הפרטיים ובלי לכפות עליהם דבר. עשרות-אלפי דירות בישראל עומדות ריקות, מוצעות למכירה או להשכרה, וחזקה על המתנחלים-לשעבר שימצאו את הסידורים הנוחים להם.
מאז המצאת הכסף השימוש בו, ולא בתחליפיו, מביא למקסימום את הרווחה של בני האדם כבני אדם ולא כקולקטיב מלאכותי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
