להיות מישהו אחר
בהצגת היחיד, "עד אפס מקום", מצליח אוהד שחר לג'נגל בין עשרות דמויות ולגרום לקהל לצחוק ולהתרגש במקביל. "בעיני המחמאה הכי גדולה לשחקן היא שהוא יוצא מהתיאטרון ולא מזהים אותו"
אם משחק הוא אמנות של חילופי תפקידים, אוהד שחר הוא ללא ספק אמן בתחומו. בהצגת היחיד החדשה שלו, "עד אפס מקום", הוא נכנס ויוצא מתוך עשרות דמויות ומצליח להצחיק, לגעת ללב ולא פחות חשוב - לספר סיפור שבתוך הקצב המסחרר של ההתרחשויות, לא מאבד לרגע את הצופה.
ההצגה, המבוססת על המחזה Fully Committed מאת בקי מוד - לשעבר שחקנית מובטלת שהתפרנסה מעבודה במסעדה נחשבת בניו-יורק ומביאה פחות או יותר את סיפורה האישי - עלתה בסוף השבוע בפסטיבל התיאטרונטו וזכתה לציון לשבח מצד השופטים ולתגובות נלהבות של הצופים. חבר השופטים כתב בנימוקיו: "שחר מבצע בוירטואוזיות ובדיוק מרשים 40 דמויות שונות. הישג בלתי רגיל להצגת יחיד".
המחזה מוגדר כקומדיה אבל כוחו מצוי לא פחות ברבדים היותר רציניים שבו, מה שמסתדר עם האמרה שאין דבר רציני יותר מלהצחיק. "אחת הסיבות שאני שחקן היא שהבמה מאפשרת לי להיות מה שאני לא", אומר שחר בראיון לרגל עליית ההצגה ב"צוותא", "זה נכון שאני אדם רציני, אבל יש בי גם צדדים שטותניקיים ובתיאטרון אני מרשה לעצמי לשחרר אותם וזה כיף אדיר. הייתי רוצה לעשות יותר קומדיות אבל נדבקה בי הרצינות, רוב התפקידים שלי הם בדרך כלל כבדים עם התמודדויות קשות, אולי כי במאים לא מחברים אותי לקומדיות וזה חבל. אני מת על קומדיות".
הבמאי מיכה לבינסון שעבד אתך בעבר, אמר שלראות אותך מענטז ושר מזרחית גרם לו "לאכול את הריפוד". הוא אמר שאם אתה לא מתייסר בעבודה אתה מרגיש שאתה שחקן לא אחראי. זה נכון?
"החזרות תמיד קשות לי, אני לא נהנה מהן וזה באמת תהליך מייסר. אבל מאוד נהניתי מההצגות האחרונות בתיאטרונטו, ממש השתחררתי. אחת הסיבות שנדלקתי על המחזה היא הפוטנציאל המשחקי שבו והשעשוע, אבל גם מאוד התחברתי לדמות השחקן המתוסכל. אני לא מכיר שחקן אחד ושיהיה הכי מפונק ושבע שיש, שלא יתחבר לדמות של שחקן שכל החיים שלו תלוי באנשים אחרים. יש בהצגה קטע שבו העוזר של סוכנת השחקנים שלי אומר לי 'קובי, אתה נורא מוכשר אבל אתה קצת משדר שאתה לא ראוי'. מה, אני לא מכיר את זה? זה אני. לא מזמן ענת אשתי (השחקנית ענת וקסמן - מ.י), קנתה לי מדריך לביטחון עצמי שיושב לי עד עכשיו ליד המיטה. אני אדם נורא חסר ביטחון עצמי ולחוץ ומשם נובעים הייסורים. בשביל זה היה את אורי הוכמן שאיזן".
טוב, אז בוא נדבר על הוכמן. החיבור ביניכם נראה כדבר הכי מוטרף בעולם - כמו חושך ואור. מאיפה זה נולד?
"שיחקנו יחד לפני שנים ב'אדון וולף' והאמת שמעולם לא חשבתי עליו כבמאי. אורי הוא יותר ישות מאשר משהו ספציפי. זה נכון שאנחנו שני קצוות שונים לחלוטין - כמו שאני מתייסר, הוא נהנתן, כמו שאני פדנט ולחוץ, אצלו הכל באיזי. אנחנו באמת הפכים ובאופן מוזר, זה עבד מצוין - הוא כל הזמן הרגיע אותי ואני כל הזמן דרבנתי אותו. זה היה שילוב מפרה ומפתיע, כי אני תופס את ההצגה הזו כתיאטרלית וסגורה, כזו שמקיימת קיר רביעי ולא כסטנד אפ, וכאן שני הקצוות שמהם כל אחד מאתנו בא דווקא הולידו משהו מטורף שמאוד נכון למחזה הזה".
איך התגלגלת להפקה הזו?
"האמת, דרך אמא שלי. היא ראתה את זה בניו-יורק לפני ארבע שנים ומאז היא מנדנדת. קראתי את המחזה ונדלקתי, למרות שהיה לי ברור שצריך לעבד אותו מכיוון שהמקור היה מאוד ניו-יורקי. איכשהו דחיתי ודחיתי את ההתעסקות עם המחזה, ואז לפני שלוש שנים החליטו להעלות בתיאטרון הקאמרי את 'מאחורי הקלעים' של מייקל פריין. עמרי ניצן הסכים לתת לי תפקיד בקומדיה מה שגרם לי אושר גדול, אבל יצא שעד שסוף סוף קיבלתי תפקיד בקומדיה - היא הוכתרה כפלופ היסטרי וירדה אחרי 19 הצגות. הייתי אומלל והחלטתי לנסוע ללונדון, ובדיוק באותה התקופה שיחק שם Fully Committed. בערב האחרון שלי בלונדון חיכיתי לשחקן ליד התיאטרון ואמרתי לו שאני שחקן ישראלי ושהייתי רוצה לעשות את ההצגה בארץ. הוא נתן לי את הטלפון של הסוכן וזהו, קיבלתי את המחזה ולרגע לא חשבתי שמשהו באמת יקרה עם זה, אבל הנה".
התרגום והעיבוד הם שלך. משהו דחף אותך להעלות את המחזה.
"לתרגם לא היה סיפור גדול, אנגלית זו שפת האם שלי ותרגמתי בעבר מחזות של סם שפרד ל'בית צבי' וגם סרטים מצויירים שבהם דיבבתי את באגס באני ומיקי מאוס. העיבוד והקונספט של הפיכת המחזה לתל-אביבי היה החלק המסובך וזה שאני הכי גאה בו. מי שעזר לי בעיבוד היה השחקן עמית גור, שהוא חבר מאוד טוב של אשתי ושלי והוא זה שאחראי על שמות של כמה מהדמויות. מאוחר יותר נכנס לתמונה ירון פריד שעזר לי מאוד בעיבוד ולאט לאט זה הפך למשהו שלם ואמין".
הצגות יחיד הן הדבר הכי קשה לשחקן, וזו כבר הצגת היחיד השלישית שלך.
"זה נכון שהצגות יחיד הן בדרך כלל משהו של פעם בחיים בשביל שחקן, אבל היו לי סיבות טובות. אני מאוד גאה בשתי ההפקות הקודמות שהעליתי, אבל בהצגה הנוכחית היה משהו שהרגשתי שאני חייב לעשות. אני חייב להגיד שגם אמא שלי מרוצה. היא לא מפסיקה להתקשר אליי ומבקשת שאשלח ביקורות. ברצינות? זה לא קשור לאגומאניה או רצון להיות לבד על הבמה במובן של לתפוס את הזרקור או לא להתחלק בתשומת הלב עם אף אחד, זה יותר בגלל האתגר. זה כמו בספורט - אני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגל, זו תחרות שלי נגד עצמי".
לפחות אתה לא באמת לבד על הבמה יש לך פיצול אישיות כפול 39 דמויות. לקית אגב בפיצול דומה גם בהצגת היחיד "ויה דולורוזה".
"נכון, אני חושב שבמובן מסוים 'ויה דולורוזה' היתה חזרה גנרלית לקראת 'עד אפס מקום'. שם בדקתי את העניין הזה של לשחק במקביל דמויות שונות. אגב, גם ב'מוף ומוריס' וגם ב'חילופים אינטימיים' שיחקתי מספר דמויות. אני חושב שזה פשוט כיף לא נורמאלי, זה הצד המשחקי של המשחק שרוצה להשתנות ולהיות מישהו אחר - ולא רק מישהו אחר אחד, אלא הרבה אחרים. בעיני המחמאה הכי גדולה לשחקן היא שהוא יוצא מהתיאטרון ולא מזהים אותו, שלא לדבר על שחקן שמחליף זהויות על במה ושלקהל לוקח כמה דקות להבין שזה אותו השחקן. זו אמנות המשחק בעיני וכשאני רואה את זה עובד, אני מתרגש".
שתי דמויות שממש מעוררות אמוציות בקהל הן של אלוהי המסעדה - השף הרודן שהוא הבוס של קובי ומנגד האבא שלו שמאוד נוגע ללב.
"אלה שתי דמויות האב של קובי, ובכלל, אנחנו תמיד מסתובבים בין שתי הסמכויות העיקריות שיש לנו בחיים שהם האבא והבוסים שלנו. יש המון סיבות ללמה התחברתי למחזה הזה ואחת מהן היא דמות האב. אבדתי את אבא שלי לפני שלוש שנים והוא היה דמות מאוד חשובה בחיים שלי. מערכת היחסים בין קובי לבין אבא שלו, שנוגעים בה במחזה ממש על קצה המזלג, שונה מאוד ממערכת היחסים בין אבא שלי לביני. גם אבא של קובי ואבא שלי מאוד שונים ובכל זאת זה נגע לי ללב. זה שהוא נקרע בין המחויבות שלו כלפי האבא לבין סדר החיים שלו, ריגש אותי. בסופו של דבר כולנו סוחבים את הבית".
אתה שחקן של התיאטרון הרפרטוארי אבל בשנים האחרונות השתתפת בפסטיבל 'פותחים מסך', ב'תיאטרונטו' ובפסטיבל 'תיאטרון קצר'. אתה מרגיש שנוח לך מדי ברפרטוארי?
"יכול להיות שזה מתוך רצון לעשות עוד דברים. נוח לי בנוחות, אבל גם בא לי דברים אחרים כמו לביים. התחלתי לגעת בזה ב'בית צבי' אבל הבעיה היא שאין ממש המשכיות לזה בגלל שאני די עסוק וזה תחום שבו אתה צריך לדחוף. אני חושב שאת הדברים הכי מעניינים אנחנו תמיד עושים כשלא נוח לנו. זו עובדת טבע. זה מצחיק, אבל כל הדברים הטובים שקרו לי בשנים האחרונות כמו 'מוף ומוריס' או ההפקה הזו, קרו בגלל שמשהו נתקע במקום הקבוע שלי. 'מוף ומוריס' קרה כשלקאמרי לא היה מה לתת לי וזה אחד הדברים הכי נהדרים שעשיתי בחיי. הייתי רוצה שזה ירוץ לנצח".
אתה שחקן מפונק?
"בלי להישמע קוטר, פחות ממה שחושבים שאני. יש מעט מאוד שחקנים מפונקים בתיאטרון הישראלי ובטח שאני לא אחד מהם. היום להיות שחקן תיאטרון מצליח תלוי לא מעט ברייטינג הטלוויזיוני שלך. אם אתה לא בטלוויזיה אתה לא. אם פעם להיות שחקן תיאטרון היה משהו, היום להיות רק שחקן תיאטרון זה כלום. הטלוויזיה במציאות החיים שלנו היא תנאי הכרחי בשביל שהנהלות תיאטרון יסתכלו עליך אחרת, ובשביל שתהפוך לשם שמביא קהל. זה פשוט לא מספיק להיות רק שחקן תיאטרון".
זה תלוי בהנהלות התיאטרון?
"גם. הקריטריונים היום לא קשורים רק בכמה שחקן הוא טוב, אלא בכמה הוא שווה ברייטינג. במקרה שלי זה נורא ברור. אני לא אוכל להיות אחרת, כי אני לא טוב במשחק הרייטינג, אני מראש מפסיד. זה מאבק בלתי פוסק. אני תמיד אומר שהעולם מאמין שאתה שווה את התפקיד האחרון שעשית וזו טעות, כי שחקן הוא סך כל העבודה שלו".
מה מאתגר אותך?
"מחזות כמו של מייקל פריין שהם מחזות חכמים נורא, קשים, כאלה שמשלבים אתגר אינטלקטואלי ורגשי ושיש בהם רבדים מעבר לאמירה הבסיסית. זה יכול להיות כל כך הרבה סוגים שונים של דברים. אין חלום ספציפי. אני מחפש אתגרים. החלום שלי הוא אוטופי שזה לשחק במשהו שיהיה גם איכותי בכל הרבדים שלו וגם יצליח לגעת בקהל גדול. הרבה מדי פעמים הייתי שותף להפקות איכותיות מאד שמראש נועדו לפלח קטן של האוכלוסייה כמו 'דמוקרטיה' או 'קופנהגן'. זה מתסכל אותי שהצגה כמו 'דמוקרטיה' לא מגיעה לקהל שרואה את 'קוויאר ועדשים'. ברגע שזה יקרה, תתגשם האוטופיה. הלוואי שלקהל שלנו היתה הסבלנות לצפות בהצגות כמו 'קופנהגן', אבל אני חושב שיש כאן ויתור מלכתחילה, כלומר הקהל מוותר לעצמו ובאופן מסויים גם בתיאטרונים מוותרים מראש על הקהל וזה חבל".
חוץ מלעבוד כטלפן במסעדת גורמה נחשבת כמו בהצגה, יש לך קוים אדומים בחיים? דברים שלעולם לא היית עושה?
"כן. 'אני פה בגלל אשתי', סוג של מחזות וחומרים שאני צריך להיות מאוד מאוד מאוד נואש בכדי לעשות אותם ואני מקווה שלעולם לא אגיע למצב שבו אאלץ לעשות אותם. זה אולי פוגע בי, אבל במובן הזה אני פיינשמקר".
"עד אפס מקום" - מוצ"ש, 16 באפריל, בשעה 20:30 בתיאטרון צוותא ת"א.
