שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ברכות להולדת היתום
    הזכות הקדושה ביותר בישראל, כך נראה, היא הזכות להורות. עכשיו מתחולל מאבק על זכותם של המתים להמשיך להוליד

    בשנת 1951 חוקקה הכנסת את חוק "שיווי זכויות האשה". החוק אמנם לא העניק לנשים שוויון זכויות מלא, שהרי ענייני נישואים וגירושים ניתנו בידי הרשויות הדתיות, שאינן מצטיינות בשוויוניות יתרה. ואף על פי כן היה החוק צעד, צולע משהו, קדימה. בנאומו בכנסת הסביר דוד בן גוריון מדוע ראויות הנשים לשוויון – לא משום שהשוויון הוא חלק מזכויותיהן הטבעיות, ולא משום שלקחו חלק במאבקו של היישוב, אלא משום ש"אנחנו חייבים כל קיומנו לאמא... ואי אפשר להשלים עם כך שאמא שלי, שאחות שלי, שאף היא אמא, שהבת שלי, שאף היא תהיה אמא, תהיה גרועה ונחותת ערך ממישהו אחר". לנשים מגיע אפוא מעין שוויון משום שהן אימהות, או אמהות בפוטנציה.

     

    ומאז? הנישואים עדיין בידי אנשי הדת, אחוז הנשים בפרלמנט הישראלי קטן מזה שבאיראן, פערי ההכנסה גדולים, והכל מצפצפים על החוק התובע שוויון; המדינה מפקירה אוכלוסיות שלמות של נשים לחיי בורות ודיכוי בשם כבוד למסורת. אבל רוחו של בן גוריון עודה שורה עלינו. הזכות הקדושה ביותר בישראל, כך נראה, אינה זכות האדם לכבוד ולחירות, אלא הזכות להורות, ובעיקר זכותן של הנשים לאמהות.

     

    בישראל אפילו הארגונים הפמיניסטיים מתגייסים לא כדי להילחם על זכות הנשים שלא להרות או להפסיק הריון בלתי רצוי כבמקומות אחרים, אלא דווקא על זכותן לאמהות. צעירה או זקנה, נשואה או רווקה, חולה או בריאה, לסבית או סטרייטית, עקרה חשוכת ילדים או אם לשלושה העוברת טיפולי הפריה כדי להוסיף וללדת – לא חשוב. העיקר ללדת.

     

    בית המשפט העליון מסכים: ב"משפט הביציות" של בני הזוג נחמני פסק כי אין להשמיד את ביציותיה המופרות של רותי נחמני למרות מחאותיו של גרושה, ובכך העדיף במפורש את הזכות להורות של האשה (שנפרדה מבן זוגה ואיבדה את היכולת להרות בעצמה), על-פני זכותו של בן זוגה שלא להיות להורה כנגד רצונו. בישראל מי שרוצה להעמיד צאצאים מחזיק בקלף מנצח. אין עוד ארץ בעולם שיש בה תעשיית הפריה (במימון המדינה) כבישראל.

     

    היכן עובר הגבול? הוא זז ללא הרף. עכשיו מתחולל המאבק על זכותם של המתים להמשיך להוליד. בעבר כבר נעשה שימוש בטכניקה של שאיבת זרע ממת על

    מנת לעבר את האלמנה. בימים אלה מבקש זוג הורים שבנם מת מסרטן לעשות שימוש בזרע הקפוא שהותיר אחריו. הם מחפשים גם אם, משום שאשת הבן ניהלה נגדו הליכי גירושים ואינה מעוניינת במשימה. הסב והסבתא מבקשים אפוא להוליד לעצמם נכדים יתומים. במאבק הזה זכו בעזרתו של ארגון "משפחה חדשה", ארגון אולטרה ליברלי, שאימץ תפיסות אולטרה שמרניות, ושהעומדת בראשו, עו"ד אירית רוזנבלום, הכריזה כי "אין דבר ראוי יותר לכבוד האדם מאשר להעמיד לו צאצאים". אם יצליח המאבק הזה, כפי שהצליחו אחרים דוגמתו, יוכלו המתים להמשיך להוליד שנים רבות אחרי פטירתם.

     

    ומדוע לא בעצם? כי להחלטה הזאת יש מחיר גבוה מדי, ולא רק כלכלי; כי ההפריה מן הקבר היא סימפטום להיעדר גבולות. יותר מאי-פעם, ההורות נעשית בישראל מכונן זהות דומיננטי. משמאל ומימין מופעל על נשים לחץ בלתי נסבל ללדת, כי רק כך "יגשימו את עצמן" וייעשו ראויות לכבוד ולחירות. יש משהו מעוות בתפיסה הזאת. ההורות היא זכותם של בני אדם הבוחרים בה מרצונם; היא אינה תנאי הכרחי לזכות האדם בכבוד, והיא אינה זכותם של המתים; היא בוודאי איננה חובתה של המדינה. הגיע הרגע לעצור ולשקול מחדש את דרכנו.

     

    אביעד קליינברג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית שאבי
    תינוקות. הורות אינה תנאי הכרחי לזכות האדם בכבוד
    צילום: עמית שאבי
    מומלצים