כך מגדלים יורש
רוצים להעביר בהצלחה את העסק לדור הבא? אל תסמנו מראש את היורשים, אלא בחרו אותם לפי המוטיבציה והכישורים שלהם
"תפוח שלא נופל רחוק מהעץ - נשאר בצל. ידיד אמר לי פעם את המשפט הזה, והוא נחרט בזיכרוני", אומרת ד"ר נגה רובינשטיין-נברו, פסיכולוגית, מנכ"לית ומייסדת מכון בשם המרכז הישראלי לתהליכי שינוי במשפחה, בפרט ובארגון.
רובינשטיין-נברו, שכבר ראתה משפחות רבות של בעלי הון ועסקים, אומרת שאחד המפתחות העיקריים להצלחה בשיתוף בני דור שני בעסקים המשפחתיים הוא שהבנים ייבחרו בזכות כישוריהם ולא רק בזכות היותם בנים-של, ומה שלא פחות חשוב - מתוך בחירה אישית, ולא מפני שכך החליטה עבורם המשפחה. אחת הבעיות המרכזיות, לדבריה, של בנים ממשיכים היא התחושה שהם שרויים בצילו של הורה דומיננטי, שבזכותו הגיעו למה שהגיעו, והם מתקשים לצאת נגדו ולהוכיח עצמאות.
רובינשטיין-נברו מחלקת את משפחות הממון לשני סוגים: המשפחה שבה ההורה אומר: "זה העסק שלי, בניתי אותו כי רציתי, כי זה עניין אותי, הילדים לא מחויבים לו והם חופשיים לבחור את דרכם".
השנייה היא המשפחה שבה יש חזון של המשכיות. העסק נתפס כעסק של המשפחה כולה, והילדים, שהם אלה שבשבילם נבנה, מצופים להמשיך בו. זה כאילו שילדים אלה נולדו כאשר זוג נעליים חדש ומצוחצח עומד ליד מיטתם. הנעליים ממתינות להם בקופסה לאורך חייהם, וכשהם בוגרים, הם מצופים להיכנס לתוכן. הציפייה היא שכף הרגל שלהם תתאים בדיוק. אם זה לא קורה, יש אכזבה.
"ברור שהמודל השני הוא בעייתי", אומרת רובינשטיין-נברו, "ילדים כאלה בדרך-כלל לא מספיקים לשאול את עצמם אם הם רוצים להיות בעסק או לא, כי ברור להם מהיום שנולדו שזה מה שיהיה". במשפחות כאלה נוטים לגייס את הילדים כבר מגיל צעיר למעורבות בעסק. הם עובדים בו בחופשות, מכירים את העובדים, מתחברים.
לפעמים זה הופך נוח - כי הם יודעים שלא יצטרכו להילחם בעתיד על קריירה ופרנסה. הכל מובטח. זה לא בעייתי אם לצד זה מועבר לילדים גם מסר שיש להם אפשרות בחירה אחרת, ומגדלים אותם להיות עצמאים וחופשיים לבחור. בחלק ניכר מהמקרים זה לא המצב.
רובינשטיין-נברו: "המייסדים ובעלי השליטה בחברות גדולות הם בדרך-כלל אנשים מאוד כריזמטיים ודומיננטיים. כשהילד גדל עם אבא כזה, קיימת תופעה ברורה שהילדים מתקשים ללכת נגד האב. בגיל מבוגר יותר זה הופך לאחד הסיוטים שלהם - החיים בצל האב והקושי להוכיח עצמם בזכות עצמם. בכל מקום מצביעים עליהם כבנים-של, וזה לעתים הופך למשא כבד".
"במרבית העסקים המשפחתיים הבן הבכור מסומן להמשיך את העסק. לדברי רובינשטיין-נברו, זה כמעט כמו בבית מלוכה: נולד בן בכור, מתייחסים אליו כמו אל הנסיך היורש ומגדלים אותו למלא את ייעודו. מראים לו שהדרך מרופדת והוא יגיע, גם אם לא ממש יתאמץ. אחר-כך, כשהילדים מגיעים לעסק, פתאום המסר הופך כפול ומבלבל: מצד אחד חינכו אותך להיות נסיך, להאמין שזה מגיע לך. מצד שני, כשאתה כבר בעסק, אביך לא חוסך ממך ביקורת, אלא אם אתה עושה את הדברים בדיוק כפי שהוא רוצה. כשהילד מתחיל להראות עצמאות ואוטונומיה, הוא מקבל בראש".
גם אופן חינוך הילדים במשפחות עשירות ביותר מתחלק, על-פי רובינשטיין-נברו, לשני טיפוסים: ישנם הילדים שקיבלו כל מה שרצו, מעולם לא הסתירו את עושרם, לבשו את המותגים הכי אופנתיים, קיבלו אאודי טי.טי בגיל 17. לילד כזה אין קונפליקט. הוא חי בהתאם למה שיש ובקונפורמיות עם אורח החיים של משפחתו.
הילד השני גדל בקיצוניות ההפוכה. משפחתו עשירה מאוד, אך ההורים מתנהגים עם הילדים כאילו הם ממשפחה מעוטת יכולת. על-פי תפיסתם, הילדים צריכים ללמוד להעריך, להבין ש"כסף לא גדל על העצים". הילדים נדרשים לעבוד ולחסוך עבור מותרות שאותם הם רוצים. לעתים, כשהם נישאים, הם מקבלים דירה קטנה בלבד. הדרישה לחיסכון גדולה ואינה תואמת את המצב האמיתי. ההורה נוטה לכעוס על הילד לעתים תכופות - דורש לכבות את החשמל, לא לזרוק בגד שנקרע אלא לתקן, לא לדבר כל-כך הרבה בסלולרי וכו'.
בסיטואציה כזו הילדים גדלים עם קונפליקט גדול, שקשה להם להתמודד אתו. בעוד שאמא כועסת על חשבון הטלפון שלך, היא עונדת תכשיטים בעשרות אלפי דולרים ויוצאת עם המשפחה בערב למסעדת יוקרה. הכוונה של המשפחה טובה, אך התוצאה לא מסתדרת לילדים. ילדים אלו, לא פעם, מגלים בנעורים סימפטומים התנהגותיים קשים.
"יש כמובן יתרון", אומרת רובינשטיין-נברו, "בהכנסת הדור השני לעסק - בגלל האמון, המוטיבציה ויכולת השארת העסק בתוך המשפחה. מצד שני, זה עלול לסבך מאוד את הדינמיקה המשפחתית, במיוחד במשפחה שאין בה כלים טובים של תקשורת ופתרון בעיות. הדבר בעייתי במיוחד כשיש כמה אחים ואחיות, חלק מתאימים בכישוריהם להיות בעסק וחלק לא".
שילוב דור שני יוצר גם קונפליקט של נאמנויות - בין המשפחה הגרעינית למשפחה המורחבת. לפעמים יש מתחים על רקע זה שכל אח רוצה להכתיר כיורש את בנו שלו, ולעתים החתנים והכלות נכנסים לעסק ויוצרים מתחים נוספים. על רקע זה במשפחות אמידות רבות בעלות עסק משפחתי היחסים מתערערים מאוד בדור השני, ולעתים גם החברה מאוד נפגעת ואף מתמוטטת. הרבה משפחות נהרסות. יש משפחות שמחליטות לכן במודע שהילדים לא יהיו בעסק.
לדברי רובינשטיין-נברו, בעסקים מאוד גדולים, באופן פרדוקסלי, יש פחות בעיות, כי יש יותר מה לחלק. כמו כן, חברות ציבוריות (שהנפיקו מניות לציבור) נחשפות פחות לבעיות כי הביקורת הציבורית מונעת מחברי משפחה שאינם מתאימים לעשות ככל העולה על רוחם או לכהן בתפקידים שהם לא מתאימים להם.
כללים להצלחה
אין פתרונות פלא, וכל משפחה היא מקרה לגופו, אומרת רובינשטיין-נברו, אבל היא מספקת כמה כללי עזר להצלחה:
- חשוב להכין נכון את הדור השני לכניסה לעסק, וחשוב שיעשו זאת רק אם כישוריהם מתאימים, ורק אם הם בוחרים בכך בעצמם.
- חשוב שהילדים שאין להם עניין בעסק המשפחתי ירגישו שגם העתיד הכלכלי שלהם מובטח, ושלא קופחו. מומלץ שלכל חברי המשפחה יהיה איזשהו חלק בעסק, גם אם הם לא עובדים פעילים בו: דירקטור, בעל מניות וכו'.
- כדאי שיהיה ברור ומקובל על כולם שיש מישהו אחד שהוא המנהל, ושחלוקת התפקידים נעשית לפי כישורים, הצלחה, ידע, מאמץ, ולא רק מעצם זה שאתה בן משפחה.
- לבני דור שני מומלץ לא להיכנס לעסק מיד אחרי השחרור מהצבא. עדיף לעבוד תקופה מסוימת בעסק אחר, להתנסות ולקבל פרספקטיבה.
- על המשפחה לנסות למצוא דרכים לעשות אינטגרציה טובה בין צורכי המשפחה וצורכי העסק, ולקיים תקשורת פתוחה בין חבריה. כשיש קונפליקט בין צורכי המשפחה לצורכי החברה, על המשפחה לדעת לקחת ייעוץ חיצוני, מכל סוג שהוא.
- חשוב מאוד שעמדת המשפחה תהיה שהעסק יכול להצליח בלי הילדים, והילדים יכולים להצליח בלי העסק.
לפנייה לכתב/ת 
