"ואז הודיע ויצמן: הזקן שפך לאגֵר"

בעיני רבים, עזר ויצמן לא ייזכר רק כמנהיג, פוליטיקאי ואיש צבא ממולח, אלא בראש ובראשונה כאיש שהעלה את בגין לשלטון.  

ויצמן שימש כראש מטה הבחירות של הליכוד ב-77', והיה האיש הקובע בקמפיין, ששודר בכיכובו של ספי ריבלין. הייתה זו הפעם הראשונה בה נכנסה הטלוויזיה, שהיום כל כך מובנת מאליה, לתוך מערכת הבחירות במלוא עוצמתה. אך הפוליטיקאים התקשו ליישר קו עם המדיום החדש.    

"בתחילת הקמפיין התברר שבגין בכלל לא יכול להופיע באולפן", נזכר יוסי רונן, מי ששימש במאי התשדירים של הליכוד. "לא בדיוק ידענו מה יש לו, היו כל מיני שמועות. יום אחד הופיע עזר באולפן המאולתר, שהקמנו באולם קולנוע בגבעתיים. הוא כינס את כל הצוות ואמר: 'חבר'ה, הזקן שפך לאגר'. בגין, התברר, לקה בליבו ואושפז באיכילוב".

"הצוות כולו היה בלחץ", ממשיך רונן, "הבנו שאין קמפיין. גם כשבגין בכל זאת הופיע, הוא נראה תשוש וחולה. באחד הלילות, אחרי שצילמנו את שמחה ארליך, משה ניסים ומשה קצב - אז ראש עיר צעיר ערב כהונתו הראשונה בכנסת - הוחלט שעזר עצמו ידבר ישירות אל המצלמה.

"המשימה הזאת, התברר, לא הייתה קלה. צילמו אותו שוב ושוב, הוא ניסה להישיר מבט למצלמה ולדבר ישירות אל העם. אך בכל פעם נתקע אחרי כמה משפטים, לא הצליח להשלים משפט. בסופו של דבר, באקט עזרי טיפוסי, הוא נתן אגרוף למיקרופון, העיף אותו לכל עבר וניפץ אותו, לתדהמת הסאונד-מן. עזר סינן קללה עסיסית, הביט במצלמה ורטן: 'תנו לי מאה אלף איש לדבר מולם שעה שעתיים בכיכר מלכי ישראל, ולא עשר דקות לדבר אל הגולם הזה ממול'.  

"לא עזרו כל השכנועים שלנו, עזר מול המצלמה לא ידבר. בסוף הגיע אליעזר ז'ורבין, איש מכון "דחף", שהיה אז איש הקמפיין הפרסומי. 'תישארו כאן, תנו לי להרגיע אותו', הוא ביקש. ז'ורבין לקח את עזר, חברו הטוב, לאיזה פאב. הם שתו שם כנראה כמה דברים טובים. אנחנו חיכינו מעשר בערב עד שויצמן יירגע ויחזור. הם חזרו רק בשתיים בלילה, והוא באמת היה רגוע. צילמנו אותו, הצלחנו סוף סוף להשלים טייק אחד".

הפיח רוח חיים בקמפיין

על המלאכה המורכבת של העבודה עם הפוליטיקאים מול המסך הופקד העיתונאי אלכס אנסקי. הוא נזכר באותן שנים בחיוך: "עזר היה צריך לארגן את עצמו, את מודעי, ארליך הליברלים ואת אנשי חירות לקבוצה שתתפקד ותיתן אלטרנטיבה למערך. הוא הפיח רוח חיים בקמפיין. הבעיה היתה שבגין היה בבית חולים ולא יכול היה להגיע, כך שויצמן הכריז שהוא רץ לנצח בבחירות בלי מספר 1 שלו. ויצמן היה מתמרן, מופיע בעצמו, ובכך העלים את חסרונו של בגין.

"בעזרת ז'ורבין ואליהו בן-אלישר, הוא ניצח קמפיין. הוא העלה לשידור אנשים כמו גאולה כהן ויצחק שמיר - אנשים מלאי תקווה ואופטימיות שעד אז הציבור לא הכיר. הוא פשוט היה כוכב טלוויזיה, הכניס סגנון חדש לתעמולה וגם זכה. הוא דרש שנעשה תשדיר שמראה את בגין בסירה על הירקון, חותר עם הנכדים, כי טענו שהוא לא יתפקד בתור ראש ממשלה עקב מחלתו. אמרו לו שבגין לא יוצא מהפיג'מה, ואיך יצלמו אותו ככה? הוא התעקש, 'תלבישו אותו ותעלו אותו לסירה'. וככה היה. הוא היה מאסטר בתעמולה".

"הליכוד חייב המון לויצמן", מספר אנסקי, "הוא עשה בשבילם את המהפך. זו לא היתה רק שנאת המערך שניצחה את הבחירות, אלא גם האופן בו הצליחו למכור את הליכוד. זו היתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה הביאה את הניצחון. עזר הפיח רוח חיים במערכת עצובה. העליצות, הביטחון העצמי, ההומור, הצ'פחות שחילק, כל אלה העירו את המטה לחיים.

"בכל מקום בו הוא היה, לא משנה מה רמת האנשים, הוא היה תמיד במרכז. סוג של אציל, של נסיך שהכל מותר לו. במדינה שלא ידעה נסיכים ובתי מלוכה, הוא היה מודרני בשפה ובבדיחות וקבע מה מותר ומה אסור".

לאנסקי אין ספק: "עזר יהפוך למיתוס. הוא היה מיתוס עוד בחייו. טונות של אהבה, עננים של אהבה היו עליו. הוא היה אהוב הגברים והנשים כאחד. סאדאת קרא לו 'עזרא'. אנשים בודדים יכולים לתפוס את כל פלגי העם באהבה, והוא כזה. היו לו חולשות, אבל הן היו חולשות של בני אדם".