הצגות ילדים: לא מה שחשבתם

פסטיבל חיפה הבינלאומי ה-15 להצגות ילדים נפתח אתמול (א'). על פי הערכות המארגנים פקדו את מוקדי הפסטיבל בתיאטרון העירוני, באולמות הסינמטק ובמתחם הצמוד לו כ-30 אלף איש שנהנו מאירועי החוצות והאווירה. גם באולמות עצמם נרשמה נוכחות נאה, ויש להניח שהסיבה לכך טמונה, בין היתר, במחירם האטרקטיבי של הכרטיסים שהוזל השנה משמעותית ועומד על 50 שקלים לילד ומחצית המחיר למבוגר מלווה.

בתחרות הרשמית של הפסטיבל מתמודדות השנה ארבע הפקות שמעוררות כל אחת בדרכה עניין רב - ולא רק בשל האיכויות התיאטרליות. צפייה בהצגות הבהירה כי קביעת מנהלו האמנותי החדש של הפסטיבל, חנוך רעים, שההפקות אינן פוזלות או מכוונות לסל תרבות כלשהו, היתה אנדרסטייטמנט.

צורך ילדותי

"הקרב על המגה בייט" מאת יאיר להמן ובבימויו העלתה מחשבות על הצורך הילדותי משהו של הכותב להדגים דווקאיות פרובוקטיבית דרך דמותה הקריקטוריסטית של תוכנה "חינוכית" בשם "לבנת החבלה מגה בייט".

התוכנה שמשתלטת בכוחניות ובאלימות על המחשב של הילדה רינה, זורה וירוסים קטלניים ובשיטות של טרור מכריחה את כולם לדבר בעברית תקנית ומאיימת/מבטיחה: "מי שייאבק, יימחק... אני אבנה לה את כל העברית גם אם בהרס כל השאר". מגה בייט גורמת לילדה לזרוק את חבריה, משחקי המחשב הישנים, לפח המחזור אך רק בעזרת תושייתם היא משנה את דעתה ובסופו של דבר מוחקת את התכנה המרושעת. 

ההשתעשעות המפוקפקת על חשבונה של שרת החינוך והתרבות לימור לבנת מיותרת בעיקר משום שלפחות עבור הילדים שצפו איתי בהצגה, השם "לבנת מגה בייט" לא מעורר כל קונוטציות. ברור מאליו שהמחבר כיוון מסרים לקהל הצופים המבוגר ולאו דווקא לילדים, מה שהופך את כל העניין ללא יותר מפרובוקציה לשם הפרובוקציה, מעין דחקה מיותרת שספק אם פסטיבל הצגות הילדים בחיפה הוא הפלטפורמה הראויה לה.

ההצגה מציגה באופן ציני את שרת התרבות ככוחנית, אלימה ומשתלחת, אבל נוקטת באותה מידה של אלימות כוחנית ומשתלחת. שרת החינוך, אגב, טרם צפתה בהצגה. ממשרדה, שאגב מממן חלק נכבד מהפקת הפסטיבל, נמסר: "על פניו נשמע שמדובר בעיקר בטעם רע, אבל אנחנו חיים בדמוקרטיה ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה חופש הביטוי הוא ערך עליון. משרד החינוך והתרבות מעולם לא התערב בתכנים ולא יתערב בהם גם בעתיד".

בצל הסכסוך

הצגה מעוררת מחשבה אך שזורה בלא מעט מוקשים מהתחום האפור של הפוליטיקלי-אינקורקט היא "סברס" מאת רועי רשקס ובבימויו של אורי הוכמן. דרך משחקי הילדות התמימים לכאורה של חאלד וגילי, שנפגשים בצד היהודי של חומת ההפרדה שתוחמת בין הכפר שלו לשכונה שלה, מגולמים הבלבול, הפחדים ומצוקותיהם של הילדים בצל תסבוכת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

חאלד רוצה לקטוף לסבתו החולה פרחים מעץ הלימון שבחצר ביתה שהופקע במלחמת העצמאות. הוא עובר את החומה שבנו "הגדולים" ומוצא שם את גילי, ילדה מלאת דמיון שהופכת להיות חברה שלו למשחק ולחלומות. המפגש בין השניים מוליד סיטואציות אבסורדיות, כך למשל כשחאלד מספר לגילי על החיילים שהבריחו את סבתא שלו מביתה וגילי משוכנעת שמדובר במפלצות נאציות חזקות ושהוא בכלל יצא למסע שורשים בפולניה כי רק בפולניה עושים מסעות שורשים. ביחד הם לומדים לנצח את מפלצת השנאה, הפחד והכעס, לריב ולהשלים, לאכול ביחד סברסים ולהבין שהמלחמה על הבית עלולה למוטט אותו כליל.

כוחה של ההצגה בדינמיקה המופלאה שבין השחקנים (אני ראיתי את הגרסה העברית, בה משתתפים שירי גדני ותומר שרון המצויניים; להצגה יש גם גרסה בערבית בהשתתפות באיאן ענתיר ועמאל קייס) ובבימוי הרגיש של הוכמן, אך חולשתה העיקרית היא בפיזור רב מדי של חלקי רעיונות ומסרים לא מגובשים שבעיקרם אינם ברורים לקהל הצעיר (ההצגה מומלצת בתכנייה לילדים בגילאי 6-12). המלצה חמה להפקה: ראוי היה דווקא בשל מורכבותו של הנושא לערוך שיחה בין היוצרים לקהל הצופים בסוף ההצגה.

הומור ורגישות

ההפקה הגדולה ביותר בתחרות היא "אנד ארגי" מאת יוסי וואסה ושי בן עטר שגם ביים את ההצגה. "אנד ארגי" מספרת בהומור וברגישות על החיים בכפר יהודי קטן באתיופיה, על ההחלטה לעזוב הכל וללכת בעקבות החלום הציוני לירושלים, על המסע המפרך ארצה מהמדבריות דרך מחנות הפליטים בסודן ועל המחיר הכבד ששילמו העולים.

זו הפקה נאיבית ונטולת ציניות ששופכת אור על הצדדים הפחות מוכרים בסיפור עלייתה של העדה האתיופית וטומנת בחובה נופך הסברתי משהו. למרות שכוונת היוצרים היתה להעביר פרק מסוים בחייה של הקהילה האתיופית, הבחירה שלא להכניס לתוך ההצגה את האכזבה הגדולה שליוותה ועודה מלווה את הנחיתה וההתערות בישראל, הופכת את התמונה לחלקית וחסרה.

את ההצגה מלווים קטעי אנימציה עשירים, מלאי דמיון וצבע, שמלבישים את הבמה ומעניקים להפקה מימד נוסף שמאפשר אינטראקציה בין השחקנים שעל הבמה לבין התכנים הויזואלים שיצרו ציירים ומאיירים אתיופיים. לצד אמנות הציור האתיופית משולבים בהפקה קטעי ריקוד בסגנון המחול האתיופי המסורתי (רות אשל) ושירים, בחלקם שירי עם ותפילות ובחלקם קטעים מקוריים שכתב עידן זילברשטיין ברוח המוזיקה האתיופית, מה שנותן הצצה גם לרבדיה התרבותיים של העלייה מאתיופיה. בהפקה משתתפים יוסי וואסה, מהרטה ברוך, סקיי גטה, שי פרדו, טיט אספה, שמואל ברו ורועי אסף.

זהות אמיתית

מומלץ בחום לא לפספס את "שלושה ראשנים בנחל תנינים" מאת בנצי אידיסיס ובבימויו הנפלא של שלום שמואלוב. ההצגה מיועדת אמנם לילדים מגיל גן ועד לכיתה ג', אבל ספק אם גדולים מאלה יצאו ממנה מאוכזבים.

המחזה מדבר על שלושה ראשנים חובבי שירה מנחל תנינים שחושבים בטעות שהם דגיגים ומגלים לאכזבתם הרבה שהם צפרדעים בפוטנציה. במהלך ההצגה הם לומדים עד כמה חשוב למצוא את זהותם האמיתית, לחבק את השינויים שבאים ולהשלים עם מה שהם. זו הפקה מפוצצת ברעיונות עיצוביים מבריקים, כמו למשל התפאורה שיצרו במשותף דיתי אופק ואלה כהן מווילונות אמבט שקופים שתלויים על מסילות ומעבירים תחושה תת מימית, או התלבושות המקסימות של יעל הרצוג שמלבישות כל אחד מתושבי הנחל - בהם חיים הצב, נתן הסרטן הצרפתי והצפרדע הירוקה - באישיות משלו.

הטקסטים השנונים של אידיסיס, המוזיקה המצוינת של אבנר קנר וכשרונם האדיר של כל העושים במלאכה, בהם יניב קלדרון, שרון רושינק ורודי סעדה, שהופכים בעזרת בובות יד מלאות הבעה שעיצבה שרון בן דב לראשנים מקסימים, מצליחים להעלות חיוך גם על פניהם של ציניקנים גדולים. תענוג.