טעון שיפוץ

המחזה החדש של לאורה ריבלין הוא דרמת מתח מוזרה על אשה שמגיעה לתחנת משטרה כדי להתריע מפני רצח בעקבות חלום שחלמה. שוש (יעל לבנטל הסימפטית) בטוחה שגיא (אוהד קנולר), דייר המשנה שלה, עומד לרצוח את אשתו נאוה (מורן ליאני), שהוא חושד בה שהיא בוגדת בו. לאחר בירור מתברר שבנם של שוש ובעלה, אלכס (שמעון מימרן), נעלם לפני עשרה חודשים ומאז מסתובב ברחובות. ברקע נמצאים גם מלכה (עפרה ויינגרטן), אמו של גיא, שהיא מגדת-עתידות, והחבר שלה, צדוק (אורי גבריאל), שתי דמויות יותר קומיות, שקשה לדעת איך הן שייכות לסיפור.

הדרמה מכילה מספיק חומרים כדי לבנות טלנובלה, אבל ריבלין לא כל-כך יודעת מה לעשות איתם. היא מעדיפה לעטוף הכל במין עירפול, שכן על-פי דבריה בתוכנייה: "מקום שבו יש עמימות והזיה הוא איזור של אמת". לצערי, לא חשתי אמת פורצת החוצה מכל העמימות, אלא סתם התשה לנוכח הבלבול המתגבר. גם הבימוי של גדליה בסר אינו עוזר להבהיר מה בדמיון ומה במציאות, במיוחד כשהמוזיקה של יובל מסנר לעיתים מכסה על הדיאלוגים.

השחקנים משתדלים למלא תוכן בדמויות המרפרפות, וראויים לציון אורי גבריאל, בתפקיד כפול של חוקר המשטרה וצדוק הפטפטן, ומורן ליאני כנאוה הסקסית. אבל המחזה זקוק לשיפוץ ופיתוח. בצורתו הנוכחית הוא מעורר בעיקר תמיהה על ההחלטה להעלותו על במה, כי כוונות טובות זה לא מספיק.

 'כוונות טובות', אנסמבל תיאטרון הרצליה