דמידוב באגו-טריפ

הצגת היחיד של ישראל (סשה) דמידוב, אותה כתב עם חברו לתיאטרון גשר, איגור מיר-קורבנוב (שגם ביים), היא הצצה הזויה לעולמו הפנימי באמצעות מגוון טקסטים, חלקם אוטוביוגרפיים ואחרים שאובים ממקורות יהודיים.

שם ההצגה, 'פולסא ונורא', מרמז על שתי התכונות העיקריות שלה, כי מצד אחד זה מופע שמנסה להכות בצופה בכל חושיו, ומצד שני הוא מנסה להאיר את הצופה באור התובנה הקיומית, שדמידוב שואב מהתמודדותו עם המקורות היהודיים.

ההצגה בנויה בצורה אסוציאטיבית מקטעים-קטעים. רוב הקטעים מוגשים כשדמידוב עומד בין שני מסכים, שעליהם מוקרנים אימאז'ים שונים (בימוי וידיאו: קוראל גולצקר), חלקם השתקפויות של דמידוב, וחלקם דימויים של הרס ולידה. לאורך רוב הקטעים יש מוזיקה מהפנטת (מיכאל אגרא), והתאורה הווירטואוזית של דימה גורביץ' מציירת את דמותו של דמידוב מחדש כל פעם בתוך החלל האפל.

בניגוד לרוב הצגות היחיד, שמתבססות בעיקר על כוחו של השחקן, כאן יש השקעה עצומה במרכיבים הנלווים, שדי מתחרים עם הטקסט. דמידוב מגיש אמנם ביצוע כריזמטי, גדול מהחיים, אבל בחלק מהקטעים קשה לעקוב אחרי המילים, ובכל מקרה, הטקסטים השונים אינם מתחברים לכלל אמירה מתפתחת. וכך, על אף השילוב המבריק בין עבודת משחק עשירה ועבודת בימוי מרתקת, התחושה היא של אגו-טריפ מגלומאני של שחקן, שמכה בנו בכל הכלים אבל לא מספק שום אור אמיתי.