תגידו אש, תגידו מים
אחרי שזכה בשורת פרסים יוקרתיים בארץ ובעולם, עולה סוף סוף "עטאש/צימאון" להקרנות מסחריות בישראל. לבמאי, תאופיק אבו ואיל, זהו סרט בכורה שנולד לאחר קשיים רבים, אישיים ומקצועים, עליהם התגבר בזכות הלהט הפנימי: "הקולנוע הוא החיים שלי"
שנה שלמה חלפה מאז הקרנת הבכורה הבינ"ל של הסרט בפסטיבל קאן, שם קטף את פרס Fipresci היוקרתי. 11 חודשים עברו מאז זכה ביחד עם סרטה של קרן ידעיה, "אור", בפרס וולג'ין מטעם פסטיבל הסרטים בירושלים. תשעה חודשים חלפו מאז היה מועמד לפרסים בשש קטגוריות מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וגרף את פרס הצילום שהוענק לאסף סודרי ולמרות זאת "עטאש/צימאון" הוא למעשה הסרט היחיד בתולדות טקס האקדמיה הישראלית שהיה מועמד לפרסים בכל הקטגוריות המרכזיות ולא נחטף מיידית להפצה בארץ.
את הסרט הזה חשוב לראות, לא רק מפני שמדובר בסרט איכות מן המעלה הראשונה של יוצר צעיר שמביא איתו תפישה קולנועית רעננה ומרתקת. גם לא רק בשל העובדה שמדובר בסרט דובר ערבית, שפתה השנייה של מדינת ישראל שעד היום זכתה לנוכחות אפסית על המסך הגדול. את הסרט הזה ראוי לראות גם כדי להודות ליוצרו ומשתתפיו על האומץ ליצור בתוך המציאות הישראלית הגסה סרט מעודן שעוסק בטרגדיה אנושית מורכבת שאינה קשורה ישירות לסכסוך הישראלי-פלסטיני - ומכניס את הצופה אל תוך מחזור הדם של משפחה פטריארכלית ערבית שהיא עולם ומלואו.
צמא ובעירה
פירושה של המילה "עטאש" בערבית הוא "צימאון" ובפרסית פירושה "אש". אם צריך לתאר במילים את יוצר הסרט, נדמה שצמא ובעירה הם מצבו הקיומי. אבו ואיל, 29, נולד וגדל באום אל פאחם. מגיל צעיר הוא נמשך למדעים מדויקים אבל התגלגל במקרה ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב והתאהב.
"לא חשבתי על אמנות ובטח שלא חשבתי להיות במאי. האמנות היתה בשבילי תמיד בריחה, דרך מילוט. אהבתי מאוד לקרוא שירה, למדתי שירים בעל פה וגם כתבתי מעט למרות שאני משורר גרוע. גם פרוזה כתבתי", הוא מספר, "משבר הנעורים הוליד את הצורך להחליט מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אם להישאר באום אל פאחם או לצאת מהכפר. הקולנוע היה בשבילי הגשר לעיר והמפגש הראשון עם החוץ, בגלל שבכפר אין בתי קולנוע וכנער בכל פעם שרציתי לראות סרט נסעתי לחיפה או לת"א. אז אפשר להגיד שההחלטה ללמוד קולנוע היתה הימור. אבל היום אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, הקולנוע הפך להיות החיים שלי ואת כל מה שחיפשתי מצאתי בעשייה הזו".
בבית לא בדיוק השתגעו על ההחלטה של הנער. "חשבו שנגמר עליי, שירדתי לטמיון", אומר אבו ואיל שמגדיר את זמן ההתחלה כתקופת משבר. נדרשו תואר אקדמי, שלוש שנים של עבודה בארכיון הסרטים של האוניברסיטה, עבודה כפרילנס בהפקות קולנועיות שונות, שישה סרטים קצרים, סרט תיעודי והסרט הנוכחי שזכה לכבוד מקיר לקיר - כדי להוכיח שהילד מצא את מקומו. "היום הגישה השתנתה. הם רואים שזה החיים שלי. אמא שלי קצת מדוכאת מזה שבחרתי במקצוע שהורס לי את בריאות הנפש והגוף, אבל היא מאחורי. היא ואחותי מגיעות כמעט לכל הקרנה, הן לא היו רגילות לראות קולנוע ואני חושב שריגש אותן לראות סרט בערבית שנעשה באום אל פאחם".
אבו ואיל בטוח שהסרט לא היה זוכה לחשיפה בישראל אלמלא ההצלחה הגורפת בחו"ל. "הייתי צריך לנצח בחוץ בשביל שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו פה. כשאתה צומח בתוך מקום שאתה לא חלק אינטגרלי ממנו ובכלל לא מובן מאליו שאתה חלק בו, זה כנראה טבעי. אני לא יוצר סרטים ישראלי, אני ערבי ואני עדיין נתפש כאחר, כאויב. זה לא נאמר מתוך מצוקה אלא מתוך הכרה שהעובדה הזו שאני ערבי שמה אותי בקטגוריה אחרת".
אם על הסרט שלך היה חתום יוצר טוניסאי, אלג'יראי או איראני, היה קל יותר לשווק אותו?
"כן. בגלל שאני יוצר פלסטיני מתייחסים אליי כאל שגריר שמדבר בשם קבוצה ושופטים את היצירה שלי בהתאם. גם הישראלים וגם האירופאים תהו יותר מפעם אחת מה ההצדקה שלי כפלסטיני לעשות סרט שלא מתעסק בסכסוך. הסכסוך הפך להיות הסקסאפיל של העשייה הקולנועית פה וזה עצוב, אני מת שיעשו פה סרטים על דברים טריוויאליים, יומיומיים ואני מבטיח לך שהגל הזה יבוא. הסרט שלי מגיע מוואקום, זה הסרט הפלסטיני הראשון שאין בו חיילים ישראלים, אין בו כיבוש או קונפליקט פוליטי, יש בו פיוט. גם מישל חלייפי עשה קולנוע פואטי, אבל הסכסוך תמיד היה ברקע וההכרה הזו שאפשר לעשות סרטים שמדברים סתם על החיים, שאפשר להסתכל על החברה דרך משקפיים אחרים, זה משהו חדש. קולנוע זה כמו אורגניזם של החברה ודרך הקולנוע אפשר להבין ממה החברה עשויה, זה מה שמעניין אותי ובמובן הזה הסרט שלי חלוצי".
הממסד הישראלי לא מיהר לתמוך בסרט וגם הקרנות האירופיות אמרו לך 'תכניס את הסכסוך ונראה מה אנחנו יכולים לעשות', שלא לדבר על הביקורת בעולם הערבי שטענה שאין לסרט שלך הצדקה.
"קרן רבינוביץ' שמה בסרט 450 אלף דולר ו-HOT שמו עוד 100 אלף דולר, שזה מעט מאוד גם במושגים ישראליים. את שאר הקרנות זה לא עניין. אף אחד לא רצה להשקיע בסרט, כי לאף אחד לא היו ביצים. כולם פה פחדנים, גם המפיקים, למרות שכל הכסף מגיע מקרנות ציבוריות ולא מהכיסים הפרטיים שלהם. אנשים הולכים על בטוח ולא לוקחים סיכונים. יש כאן מספר מצומצם מאוד של מפיקים מעולים כמו צ'רופה שהפיק את הסרט שלי או מארק רוזנבאום או אמיר הראל שהולכים עד הסוף. כל השאר מחייבים את היוצר להתפשר, מה שמעניין אותם זה איזה כוכבים תביא.
הקולנוע כאן ברובו מאוד פרובנציאלי, כמו התקשורת הישראלית שמתפקדת כאילו אין עולם. היא מדברת על עצמה ולעצמה במקום לדבר על כולם. לגבי הקרנות האירופיות, הן לא ממש הבינו מה אני רוצה מהם. רק בקאן הבנתי שכשאנשים באים לראות סרט של יוצר פלסטיני הם נכנסים לאולם עם האימג'ים שמוכרים להם מהטלוויזיה וכשהם מקבלים משהו אחר, הם מתאכזבים. לגבי העולם הערבי אני יודע שיש כאלה שחושבים שאני משת"פ ציוני ושהסרט ביקורתי כלפי החברה שלי, מעצם זה שהוא מדבר מתוכה. אבל זה לא שניסיתי להביא את החיים של המשפחה הפלסטינית למסך כמו מראה בשביל שיראו איך אנחנו חיים, אני פשוט עשיתי סרט שמורכב מהחומרים שלי.
מה שאני אומר זה שיש לי קיום לפני ואחרי הסכסוך ושאני לא צריך את החייל הישראלי או את המחסום בשביל להגדיר את עצמי. הכי קל להביא את המציאות אחד לאחד, קשה יותר לפרק את החיים למרכיבים. ברור שהיה הרבה יותר קל אם הייתי עושה את מה שמצפים ממני, אבל אני לא פה בשביל זה. הקולנוע הוא החיים שלי ואיך אדם יכול להתפשר על החיים שלו? עשיתי סרט שהוא יצירת אמנות וככה צריך להתייחס אליו. לא אכפת לי שלקח לו זמן להגיע למסכים בארץ, זה סרט על-זמני כי הוא לא קשור למאורעות היומיומיים. זה סרט שנכון לתמיד ואני יודע שהעוצמה שלו תנצח. אי אפשר להתעלם ממנו".
דיברת על ליהוק של כוכבים. בסרט שלך משתתפים אנשים שמעולם לא שיחקו בקולנוע. הימור פרוע, לא?
"זה בעיקר מפחיד משקיעים. אותי מרתק לעבוד עם 'לא שחקנים', יש בהם משהו ראשוני. כל אחד יכול להיות שחקן מפני ששחקן זה לא לשחק אלא להיות, להתנהג ומי לא מתנהג ביומיום? הקושי ב'לא שחקנים' הוא בלמצוא אותם, זה כמו לחפש מחט בערמת קש. בכל מקרה האחריות היא על הבמאי גם בלמצוא אותם וגם בלהוציא החוצה את מה שיש בהם. זו אחריות גדולה יותר עם 'לא שחקנים', כי כשהם מתמסרים הם כמו תינוק ערום בידיים שלך והתפקיד שלי לטפל בהם בעדינות עם מוסריות. בגסות, החכמה הכי גדולה היא לדעת איפה הדגדגן של כל שחקן. אצל כל אחד הוא נמצא במקום אחר ואתה פשוט מחפש אחריו עד שזה מתפרץ ומוציא ממנו את הדמות שחיפשת. זה יחסים שמתפתחים".
היה קשה לשכנע אותם להשתתף בסרט?
"זה לקח זמן, כי הם לא ידעו מה אני רוצה מהם. לא כל יום שעושים סרט באום אל פאחם וחלק מהשחקנים מעולם לא ראו סרט על מסך קולנוע לפני כן. את אבו שוקרי (חוסיין יאסין מחג'נה) שכנעתי במשך שלושה חודשים וגם אז, שבועיים לפני הצילומים, כשהוא קלט שזה רציני ושכל הסרט בנוי עליו, הוא חשב לוותר. אום שוקרי (אמאל בוויראט) היא דודה שלי כך שבמקרה שלה היה קל יותר לשכנע אותה ואת הסביבה וככה גם עם שוקרי שהוא אחיין שלי. לתפקיד של ג'מילה היה לי ברור שאני צריך שחקנית בעיקר בגלל שהתרבות הערבית לא אוהבת תפקידים נשיים מהסוג הזה. לרובה בלאל שמגלמת את ג'מילה יש ניסיון במשחק למרות שזה הסרט הראשון שבו היא משתתפת ואני מאוד שמח על הבחירה הזו. היום אני לא יכול לחשוב על מישהי אחרת לתפקיד. עם חלימה (ג'מילה אבו חוסיין) ואבו סמיח (מוחמד שפיק קחאווש) היה יותר קל, אבל אני משוכנע שזה לא פשוט בשבילם. בחברה הערבית סרטים נתפשים כהפקרות. אני לא חי באום אל פאחם אבל אני משוכנע שהם קיבלו גם תגובות קשות".
הסרט מצולם כולו בשטח שצמוד לאום אל פחאם שהיה בעבר שטח אימונים צבאי. למה דווקא שם?
"תמיד אהבתי את המקום הזה, הוא חלק מהנוף שבו אני חי. זה מקום ששימש לאימוני לחימה בשטח בנוי והקטע המדהים הוא שהסתבר שחלק מאנשי צוות ההפקה שירתו שם. היום זה נראה כמו שום מקום באמצע קיפולי גבעות. מבני הבטון נראים אבסורדים לגמרי בתוך הגבעות, לא קשורים לכלום, תקועים כמו המודרניזציה שחודרת פנימה. הדינמיקה האסתטית של המקום מדהימה".
למה בחרת לא להביא את העולם החיצוני למסך?
"רציתי לבודד את המשפחה. החוץ קיים חזק מאוד בהיעדר שלו. הישראלים קיימים בזה שהם אינם. זה הרבה יותר עוצמתי ככה. הבידוד הזה בונה עולם מסתורי ומסוגר של משפחה ובעזרת הבידוד הצלחתי לאפיין ולחפור בתוך המשפחה הזו ולהוציא החוצה את הקונפליקטים בתוכה ואת ההרגלים שלה".
אתה מוצא יופי בתוך בטון ועזובה, מקומות שהם לכאורה הכי פחות טבעיים לו.
"אני שייך לתרבות העניים. אמנות, איכות ואסתטיקה הן לא נחלתם של הבורגנים בלבד. אני אצטט את הסופר מוחמד שוכרי שגם בסרט אני עושה לו מחווה קטנה ואומר ש'החיים מורכבים מריקבון שהרי גם כשהלחם נרקב, הוא מוליד חיים'. זה היופי בעוני - המחסור מוליד חיים. הכי מרתק להוציא את היופי מתוך המכוער. להוציא ממבנה הבטון האפור והערום הזה אסתטיקה אנושית שפועלת עליך זה מאתגר. השאלה היא איך מוצאים בכל סצינה עוד ועוד יופי. קומפוזיציה זה כמו שירה ויש גם פטנטים כמו למשל להרכיב גרב ניילון על העדשה בשביל לרכך את האור וליצור אווירה אינטימית".
זה סרט מאוד ארוטי במובן שעובד על פיתוי איטי ומינימליזם מגרה, בעיקר בכל מה שנוגע לעבודת המצלמה - וגם במיעוט הטקסט ובבחירה לא להגיד את מה שאפשר לרמוז.
"רציתי ללטף את הדמויות עם המצלמה וזה מה שהופך את הסרט לארוטי. המצלמה מחבקת אותם, נותנת תחושה של אינטימיות. אתה לא זר שמסתכל עליהם מבחוץ אלא בתוכם. ארוטיקה וגירוי זה הכל בדמיון וזו הגדולה, להראות בלי להראות. אי אפשר לראות חושך בלי אור, זה עובד על מילוי פערים, כמו כשאתה קורא ספר, המילים משאירות הרבה מקום לדמיון. אני לא קורה לזה רמיזות אלא קילוף. אתה מקלף את הסיפור לאט לאט. זה הסגנון שאני אוהב, זה מקרב אבל מאפשר לך כצופה לעבוד. משאיר לך מקום לשאול שאלות. יש למשל סצינה אינטימית בין אבו שוקרי לאום שוקרי ב'סלון', אותו מקום בו הם שומרים את העבר והחפצים שהיו להם. היא מורידה את המטפחת ופתאום אתה רואה אשה, מזהה את הפיתוי בלי לדבר, בלי להתפשט. אתה קולט את 20 השנים שעברו בין השניים האלה וזו בעיני סצינה שמלמדת אותך מי האנשים האלה, מה העוצמות שלהם ומה החולשות. מה שמרתק בסצינת האהבה הזו היא שהם לא צריכים לדבר בשביל שתבין את הריחוק שקיים ביניהם ואת הניכור".
אנחנו מדברים על משפחתיות, ריחוק וניכור. למה בחרת לגור בת"א?
"כי זו העיר היחידה שיש בישראל. כי אפשר ללכת בה לאיבוד. אולי בגלל שבאתי ממקום כ"כ שבטי יש לי אובססיה לאינדיבידואליות ופה אף אחד לא מסתכל איך אתה מתלבש, הולך, מדבר ומה אתה עושה. ת"א זה קיבוץ גלויות מהפרובינציות ואתה יכול להיטמע בה גם בתור ערבי. בחיפה ובמקומות אחרים הסיכוי שיעצרו אותי שוטרים סתם ככה גדול בהרבה מבת"א".
ואיפה הבית?
"במזוודה שאני נושא. אני לא מרגיש בית. אני אוהב להיות אדם חופשי. כמו שקמתי נסעתי ועבדתי חמישה חודשים בפריז, גרתי שנה באום אל פאחם, גרתי ביפו ועכשיו אני גר בתל-אביב ובעתיד אני חושב לגור ברומא. נעימה לי התחושה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. זו פריבילגיה שיש או לאמנים עניים כמוני או לאנשים עשירים מאוד".
לא חסר הבית?
"כן. את המחסור הזה אני מבטא בעשייה. יש לזה מחיר אבל בחיים אתה תמיד נאלץ לבחור במה שפחות כואב ובכל מקרה זה כואב. אני מעדיף את הכאב של המזוודה והבדידות על החיפוש המתיש אחר הבית. כל מערכת זוגית סופה להתפרק, כל משפחה נפרמת. יש אנשים שמוכנים לשלם את המחיר ויש כאלה שלא. אני לא מוכן לשלם את מחיר השבטיות והמשפחה זה קשה לי ואני מעדיף לשלם את המחיר השני".
מה עושה אותך מאושר?
"אני אדם סובל בדרך כלל. האושר הוא ביצירה ובעשייה. האושר הגדול ביותר, זה שגורם לי לרצות למות הוא כשאני רואה שמה שריגש אותי, מצליח לרגש גם אחרים. זה האוכל שלי"
על מה אתה עובד עכשיו?
"על אדפטציה לספר 'השיבה לחיפה' מאת עסאן כנפאני. פנו אליי מפיקים איטלקים מחברת TT FILM שרכשו את הזכויות על הספר והציעו לי לכתוב ולביים את העיבוד. זו נובלה קצרה שנחשבת למיתוס בספרות הפלסטינית וכמובן שהסכמתי. הסיפור הוא על משפחה חיפאית שמגורשת בשנת 48' ובשנת 67' הם עוברים לרמאללה ומשם חוזרים לחיפה לראות את הבית שלהם. נקודת השיא היא כשבמפגש המחודש מסתבר שהם השאירו ילד מאחור שאומץ על ידי יהודיה ניצולת שואה שגידלה אותו כיהודי. בסוף הם חוזרים לרמאללה. זו נובלה שנכתבה בשצף קצף מתוך מצוקה אישית גדולה. אגב, היא תורגמה לעברית לפני מספר שנים ועליה מבוסס הספר החדש של סמי מיכאל, 'היונים מטרפלגר'. כרגע אני בשלבי כתיבת התסריט ובחודש מאי אני אציג את התסריט במסגרת Attelier של פסטיבל קאן. הפעם אני מתכוון לעבוד עם שחקנים אמיתיים וכבר עכשיו אנחנו מחפשים אנשים מתאימים. הצילומים שיתחילו במרץ בשנה הבאה יהיו בחיפה".
