ערבושית טובה

אמא של ג'זירה מקנאה בציצים העומדים שלה, שמושכים, לטענתה, את תשומת הלב של החבר שלה. הקנאה הזאת גורמת לה לשלוח את הנערה בת ה-13 לאב שלא מגלה כלפיה שום חיבה או חמלה. ריפעת, אבא של ג'זירה, גבר ממוצא לבנוני שחי בטקסס ועובד בנאס"א, "לא מרשה" כנקודת מוצא. לא להשתמש בטמפונים (זה רק לנשים נשואות), לא להסתובב עם בנים, לא לקרוא למבוגרים בשמם הפרטי ועוד ועוד. כשג'זירה לא עושה מה שהוא מצווה הוא מכה אותה, מה שגורם לה לסימנים כחולים, פחד קיומי גדול וצורך אינסופי באהבה. "היתרון של מגשי הטלוויזיה היה שאני ישבתי על הספה ואבא על הכורסה שלו, והמרחק בינינו היה גדול מכדי שיוכל להגיע אלי כדי לתת לי סטירה".

בערבוב מסחרר מטילה אליסיה אריאן לתוך 332 עמודי הספר מיניות, אונס והתבגרות מוקדמת מדי. בתוך עולם רקוב ואכזרי של מבוגרים נצלניים, מנסה ג'זירה לשרוד, תוך שהיא נאבקת על הזכות לאהוב את הגוף ואת המיניות שלה. לפי המסרים של אבא שלה והגועל שהוא משדר כלפיה, היא מבינה אמנם שהיא אמורה להתבייש בו, אבל מגלה גם שהגוף גורם לה הנאה. באופן טבעי היא מבלבלת בין מה שגורם לה הנאה לבין מה שגורם לסביבה שלה הנאה ונותרת מופקרת לגחמותיהם של מבוגרים לא אחראיים ואכזריים. מהר מאוד היא מבינה שבשביל קצת חום ואהבה היא צריכה להוריד את התחתונים.

ג'זירה למשל חושבת שהיא מאוהבת במר וואוסו, השכן שלה, כי הוא מתעניין בה מינית ונחמד אליה בדרך שהיא לא רגילה. לכן, כשהוא אונס אותה זה לא נראה לה נורא ממש. "ניסיתי גם לא לאהוב את מר וואוסו. אבל זה היה קשה. במיוחד כשחשבתי איך הוא כל כך הצטער. אף אחד אף פעם עוד לא התנצל בפני, וזאת היתה הרגשה כל כך טובה. זה כמעט היה שווה את זה, שמישהו יעשה לי משהו רע אם אחר כך הוא מתנהג אלי ככה".

אפילו מליסה, השכנה הלבנה הפמיניסטית שמצילה אותה, מזדעזעת לגלות שתחת חסותה שוכבת ג'זירה עם תומס, הנער שבא לבקר אותה. היא רואה בכך כישלון אישי שלה, מתוך חוסר הבנה את המורכבות, הנואשות והמיניות של ג'זירה, פצצת זמן שמתקתקת ומתפוצצת לאורך כל הספר.

ההסתייגות היחידה מהספר המטריד הזה נוגעת לשמו, "ערבושית". מבחינה יחצנית מדובר אמנם בהברקה, אבל "ערבושית" היה צריך להיקרא "טמפון", "תחבושת" או "סכין גילוח". נכון שאבא של ג'זירה הוא ממוצא לבנוני ונכון שקוראים לה מדי פעם בכינוי הגנאי "ערבושית", אבל אריאן לא מתעסקת ברצינות במיעוטים, בגזענות או בהגירה, אלא משתמשת בכל החומרים הדליקים הללו לקישוט בלבד. היא ממקמת את ההתרחשות בשנת 91', כשהאמריקאים פולשים לעיראק ואבא של ג'זירה, שהוא מה שנקרא בארץ "משתכנז", כועס על כך שבחדשות לא נותנים את "נקודת המבט הערבית" - שהיא שצריך להרוג את סדאם חוסיין. כדי שיידעו שהוא אמריקאי טוב, הוא תולה דגל אמריקאי בחצר שלו.

אריאן, שנולדה בעצמה בניו יורק לאב מצרי ולאם אמריקאית ומלמדת היום כתיבה יוצרת במסצ'וסטס, מציגה את הסוג הגרוע ביותר של מהגרים, אלה שמנסים להיטמע בסביבה ולמחוק את הזהות שלהם. שמאמצים כלפי חוץ את הנרטיב הלבן של הרוב, אבל בתוך ביתם לא מסוגלים לראות את הילדים שלהם מאמצים ערכים כמו פתיחות מינית, ביטול היררכיות נוקשות בין הורים לילדים והתנגדות לעונשים גופניים.

בצורה אמינה למדי כותבת אריאן ב"ערבושית" בקול של נערה בת 13 שעוד תזדקק לשנים רבות של טיפול פסיכולוגי כדי להבין מה השתבש בחייה. חבל שלא התמקדה בכך ובחרה לקשט את הספר בצרותיו של "האחר" הערבי הפרימיטיבי, שמרגישות כמו תעלול יחצני מיותר.