פולין 2005: הכל מקבל משמעות חדשה

11.4.05

היום היה יום מאוד מאוד ארוך, ואת מרבית הזמן באוטובוסים ניצלנו כדי לישון ולהירגע. הכל התחיל בסביבות 3 לפנות בוקר, נפרדתי מההורים ועלינו על האוטובוסים בדרך לנתב"ג 2000, שנראה כמו עיר גדולה בין ערים אמיתיות.

כשכבר עלינו למטוס (הטיסה התאחרה), היינו עסוקים בלהחליף מקומות זה עם זה (אחרי הכל, כמה פעמים בחיים יוצא לבן אדם לטוס לחו"ל עם השכבה שלו?), לראות סרטים ועוד קצת לישון.

יצאנו אל מזג אוויר פולני אביבי, לא פחות ולא יותר, שאילץ אותנו לקלף את שכבות ה"בצל" בהן התכסנו לקראת הנחיתה. התחלקנו לאוטובוסים והתחלנו בנסיעה לעבר התחנה הראשונה שלנו.

המראות הראשונים של פולין שנגלו לעינינו היו כפריים - שדות, יערות

 ערומים של עצים דקיקים - מראה ישן ומרוחק. אחרי נסיעה ארוכה משדה התעופה בקטוביץ הגענו לצ'נסטחובה, שם ביקרנו בכנסיה הממוקמת במעלה גבעה קטנה. בדרך העולה אל הכנסייה נפרס לפנינו שביל נרות שהפולנים הציבו לזכרו של האפיפיור. קבוצות, קבוצות, נכנסנו לכנסייה המפוארת והאזנו לתפילה.

משם נסענו למקדונלד'ס ואכלנו צהריים. במרחק שלוש וחצי שעות נסיעה נוספות הגענו לוורשה. בחוץ כבר התחיל להחשיך. אין ספק שוורשה הייתה מראה מרענן, בהשוואה לדרכים הכפריות שנסענו בהן כל אותו היום.

התארגנו בחדרי המלון וירדנו לארוחת ערב בחדר האוכל המפואר של המלון. אחרי תדרוך אחרון של הקב"ט התפזרנו לחדרים והתכוננו לחתום את יומנו הראשון בפולין. כולנו כבר מאוד מתגעגעים הביתה...

12.04.05

היום היה לנו יום פורה ביותר. הרגליים איבדו את תחושתן...

הושכמנו בשעה 6 ודידינו לחדר האוכל- אוכלים את הקורנפלקס

 בעיניים עצומות. חיכה לנו מסלול מאוד שיטתי - כולו בוורשה, ומזג אוויר גם היום היה קיצי למדי, אם כי יותר קריר מאתמול.

התחלנו בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק, שם שמענו על חייו ופועלו. כבר

 שמעתי על יאנוש קורצ'ק, מציל הילדים הגיבור, אבל כששמעתי את סיפור חייו המרגש בבית היתומים, המילים קיבלו משמעות חדשה בעיני. המורות אספו את ערימת המתנות שכל אחד מאיתנו הביא למען ילדי בית היתומים שמתגוררים בו היום.

משם נסענו אל בית הקברות היהודי של וורשה, "אוקופובה". זהו בית הקברות היחיד שלא חרב בזמן המלחמה. להפתעתנו מצאנו מספר רב של מצבות מלפני 200 שנה שכתובות בעברית. בבית הקברות קבור גם אדם צ'רניאכוב - שהיה יושב ראש היודנראט בגטו וורשה. אחרי קריאת "קדיש" והדלקת נרות זיכרון שִׁנינו כיוון ליעד לא פחות מעניין - הקניון שממול לבית הקברות. ניתנה לנו שעה להסתובב בו.

המשכנו לגטו וורשה, שאת מרביתו רק יכולנו לדמיין, בגלל שיקומה הכמעט מוחלט של וורשה לאחר המלחמה. סיירנו בחלקיו השונים של הגטו וראינו חלקים מהחומה שהקיפה אותו וכמה מבנים ציבוריים שנשארו מאותה תקופה, כמו בית המשפט הישן.

ביקרנו גם בתיאטרון היהודי, "פמינה", שהיום אפשר לראות בו הצגות מיוחדות בנוסח אמנות קהילות יהודיות. ובבית הכנסת המרשים נוצ'יך, שם האזנו לתפילה ואחריה התקבצנו בקומת הקרקע כדי לשיר יחד עם רב שהיה שם שירי א"י. בסוף אפילו רקדנו קצת.

היה קצת מוזר לראות את הלא ממש מראות של הגטו, לדמיין כיצד היו החיים כאן לפני 60 שנה ולנסות להסריט לעצמנו את הסצנות הרבות שתארו לנו המורים להיסטוריה.

13.04.05

היום היה לנו יום מעניין מאוד, בהחלט עליית מדרגה ניכרת. ביקרנו לראשונה במחנה השמדה.

טרבלינקה נראה היום כמו פארק נוי, יהיה לנו קשה מאוד לדמיין כיצד נראה המקום לפני 60 שנה. אישית, ה"אֵין" הגדול באתר גרם לי להרגיש אפילו יותר. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהתחלנו להפנים שאנחנו באמת בפולין ושאנחנו פוסעים באתרי זוועות.

הטקס בטרבלינקה היה מרשים מאוד. נדמה היה שכל מה שחווינו ביומיים האחרונים ולא ממש הפנמנו, התפרץ בבת אחת בטרבלינקה, על רקע שירי הזיכרון העצובים.

המשכנו לעיירה טיקוצ'ין, שם נכנסנו לבית הכנסת שחרב בזמן המלחמה ושופץ אחריה. בעיירה שהתה קהילה יהודית רחבה וחזקה בזמן המלחמה. עם פלישת הנאצים לברית המועצות במבצע ברברוסה, הותקפה גם העיירה טיקוצ'ין, שהייתה עד אז לחלק מברית המועצות.

ביהודי העיירה "טיפלו" הנאצים באמצעות שיטת בורות הירי. הבורות נחפרו ביער לופוחובה, שנמצא במרחק מה מהעיירה. הסיפורים ששמענו ביער זעזעו אותי מאוד. ההרגשה שאני פוסעת בדרכי עפר, ועשרות מטרים תחתיי טמון אפר אנשים צמררה אותי. גם שם ערכנו טקס, הפעם קטן ואינטימי יותר מהטקס בטרבלינקה.

התחנה הבאה שלנו הייתה ביקור בביתם של שני חסידי אומות עולם - משפחת גוסק, שסיפורם ריתק את כולנו. בזמן המלחמה הם הצילו 9 יהודים והיום, לצערנו, הם אלו שחיים בתנאי דלות נוראיים.

חזרנו למלון בוורשה והתכוננו ליום המחר. משיחות קבוצתיות שניהלנו התברר לי שלא רק אני מרגישה רגשות מעורבים כמו כעס, הכחשה ובמקרים מסוימים גם ריקנות. אני חושבת שהאינטנסיביות בה נגענו בנושאים קצת רגישים הציפו אותי בתחושות עד שבשלב מסוים כבר לא יכולתי להרגיש עוד.

14.04.05

היום התחיל מוקדם מאוד. אחרי ארוחת הבוקר נסענו אל העיר העתיקה של וורשה. את רוב הבוקר הקדשנו לקניות בדוכנים בכיכר המרכזית ולצפייה במופעי רחוב למיניהם. בדומה לרוב הערים העתיקות באירופה, המבנים בעיר העתיקה הזו כמו יצאו מספר אגדה. כל המבנים כל-כך גבוהים ומלאי יראה.

לקראת הצהריים עברנו ב"מסלול הגבורה" המציג את ראשי גיבורי מרד וורשה, פעולותיהם, אנדרטות לזכרם. סופו של המסלול ערכנו טקס נוסף ב"כיכר הגבורה", למרגלות אנדרטת רפופורט. 

מזג האוויר פה משתנה ללא הרף. בבקרים קריר וערפילי, אבל לקראת הצהרים שמש יוקדת עולה למרום ומחממת את כולנו. בלשון המעטה, כולם מרגישים פתאום בבית.

אחה"צ נפרדנו מוורשה, ונסענו לעבר לובלין, ה"ירושלים של הפולנים". בדרך עצרנו בעיירה גורא קלווריה, שם התכנסנו במה שהיה פעם הכנסת של הקהילה היהודית החסידית, לפני שחבריה נספו בשואה. פתחנו במקום "טיש" (=שולחן) של ממתקים ושרנו שירים חסידיים (וגם לא חסידיים), ובעיקר עשינו שמייח!

ללובלין הגענו מאוחר מאוד בלילה, וישר נכנסנו לאכול בחדר האוכל של המלון. לאחר מכן העלינו (בקושי) את המזוודות לחדרים וצנחנו על המיטות מרוב עייפות. ומזל שכך, משום שהיינו צריכים לאגור כוחות רבים ליום המחר - הנסיעה למאיידנק.

15.04.05

היום היה היום המשמעותי ביותר במסע שלנו (עד כה), יום מעיק וטעון מבחינה רגשית. להפתעתנו הרבה, במרחק קצר ביותר מהמלון שלנו בלובלין נמצא מחנה ההשמדה מאיידנק. הקרבה הזו לבתים, העובדה שמכונת ההרג הגרמנית פעלה במרץ באמצע שכונות מגורים, ושתימרות העשן של המשרפות היו לחלק מהנוף היומיומי של התושבים קוממו והסעירו אותי.

את כל היום הקדשנו למקום הארור הזה. לראשונה במסע זה זכינו למזג אוויר צונן, ואפילו ירד גשם. כאילו השמים סערו יחד איתנו.

המחזה שנגלה לעינינו מחלונות האוטובוסים הנוטפים היה שדה מוריק ענק, מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה

מחנה ההשמדה מאיידנק. מקום ארור‏

1

2

3

יצאנו מהאוטובוסים אל האוויר הקר ופסענו אט אט, כמעט בחשש, לעבר האנדרטה העצומה שנבנתה בפתח המחנה, כאילו מקבלת את פנינו ומשאירה רושם של יראה כבר בהתחלה. שם, מגבוה, נפרס לפנינו המחנה וכולנו החסרנו פעימה. בירידה לכיוון המחנה פסענו בדרך הבוצית אל הביתנים. בדרך חלפנו על פני הווילה של מפקד המחנה ואשתו שחיו חיי מותרות לעיני היהודים הסובלים.

כל ביתן טמן בחובו תוכן שונה - אחד תיעד את מהלך היום במחנה ואת הקשיים בפניהם ניצבו היהודים, אחר עסק במפקדי המחנה למיניהם...

ביקרנו בתאי הגזים. מקומות מבחילים ובעיקר מלחיצים. אפילו שנוסרו בהם חלונות ואפילו שפסענו בין התאים דרך דלתות פתוחות לרווחה, לא הצלחנו להתחמק מהרגשת המחנק שאחזה בכולנו והמועקה הכבדה שרבצה עלינו. ריח הטחב באוויר ומראה הכתמים הכחולים על הקירות (עדות לגז הציקלון-בי) זעזעו אותי מאוד. קשה היה לקלוט שבתנאים כאלו חיו פעם אנשים, בעודם ממתינים בחוסר ידיעה לחריצת גורלם.

אחד הביתנים היה ביתן הנעליים המפורסם. בביתן זה נערמו עשרות אלפי זוגות נעליים, שהיו שייכות בעבר ליהודי המחנה. כיום, הנעליים מאוחסנות בכלובים מסורגים. בעיני רוחי דמה מראה הנעליים לאורח חיי היהודים במחנה - מלוכלך, צפוף, דחוס, קרוע, כלוא ובעיקר נטול זהות. פה ושם צדה את עיני איזו נעל מיוחדת, שסביבה נסיתי לרקום את סיפור חייו של הבעלים. כשהגעתי לסוף הביתן, הרחק מהדלת, כבו האורות לכמה שניות, ונותרנו באפלה. הדרמטיות במצב זה מתבקשת - אפילו שזה היה לכמה שניות, הרגשתי חסרת אונים ומבודדת מכולם.

המשכנו אל ביתני הדרגשים, שם הודגם לנו באיזה דוחק וצפיפות חיו היהודים. קרוב ל-1,000 איש נדחקו בביתן שכזה, כשבמקרה הטוב התאים ל-100 איש.

משם צעדנו במסלול ישר אל עבר המשרפות, כשמולנו ניצב לו הר האפר, מקורה בכיפת אבן ומוגבה מכל השאר. בהר האפר ערכנו את הטקס העירוני של הרצליה. התאחדנו תלמידי תיכון "הראשונים", "היובל", "החדש" ו"דור" לטקס מרשים במיוחד. הטקסטים שנקראו והשירים שהושמעו קיבלו פתאום משמעות חדשה ומעמיקה. אני יכולה להבטיח לכם שכולנו רעדנו, אך זה לא היה מהקור...

כשחזרנו למלון קבלנו לנו 3 שעות לעצמנו בחדרים, כנראה כדי לעכל את החוויה שזה עתה חווינו. בערב ערכנו קבלת שבת חגיגית, כשבסיומה שרנו כל מיני שירים. היה נדמה כאילו השמחה הגדולה נועדה להסוות את המתח הנפשי שנצבר בנו.

בסיומו של הערב פנתה כל קבוצה לשיחה עם המדריכים והמורים המלווים. היינו זקוקים לשיחה הזו כדי לפרוק עול כבד, לא רק בקשר למסע עצמו, אלא גם בקשר לדברים שמעולם לא נאמרו בקול בקשר לשואה. שמעתי ודברתי עם חברי לכיתה על דברים שמעולם לא יצא לנו לדבר עליהם ואהבתי את זה.

השיחות הועילו מאוד לאיחוד הקבוצות ומיד אחריהן קיבלנו את המכתבים שהכינו לנו ההורים, האחים והאחיות. גם הם היו מאוד נחוצים ועודדו אותנו. וזאת ההזדמונת להודות לכם על כך.

16.04.05

התעוררנו לבוקר ערפילי במיוחד. את רוב היום העברנו בנסיעות ממושכות באוטובוס. בהתחלה נסענו אל העיר לנצוט, שם צפינו בארמון הגראף פטוצקי

 ונכנסו אל בית הכנסת שהיה קיים בשטחי הגנים של האציל הפולני. משם המשכנו אל העיר טרנוב. ביקרנו ברחוב "היהודים" (שקיים גם היום), ברחוב וסביבתו נרצחו אלפי יהודים בתקופת האקציה הנאצית. ראינו גם את בית הכנסת, שריד מאותה תקופה, שרק עמודו במרכזי, מקום מעמדו של הרב, נשאר על תילו ולא נשרף.

לאחר מכן נסענו לאתר נחמד אשר לא קשור כלל למסענו – מכרות המלח בעיר ויליצ'קה. במהלך סיור בן שעתיים הסתובבנו בעומק של 350 מטר מתחת לפני האדמה. במכרה זה ישנם מחצבים אומנותיים ומסוגננים של מלח. ישנם פסלים מאוד יפים, כמו למשל פסלי הגמדים של שִׁלגיה. בתוך המכרה אף נחצבה כנסייה יפיפייה, אולם חתונות ואולם מזכרות (כמובן...) והכל ממלח.

את ארוחת הערב אכלנו במסעדה קרובה למלון בקרקוב. שם רקדו ושרו בפנינו אומנים מקומיים - היה זה ערב פולקלור פולני.

17.04.05

היום ביקרנו באושוויץ וזה כנראה היה היום הקשה ביותר במסע.

התעוררנו מוקדם בבוקר, אכלנו ארוחה חפוזה ויצאנו לדרך, לאתר ההשמדה הגדול ביותר

 של מכונת ההשמדה הנאצית. בתחילה נסענו ל"אושוויץ 1", שהיה יותר מחנה עבודה ויעודו ההתחלתי כלל לא כוון להשמדה המונית.

בשער הכניסה נכתב באותיות ברזל גדולות "העבודה משחררת". שוב, כאילו מזג האוויר ידע מה עובר עלינו, ופיזר עלינו רוח קרה ולדמעות שמים. לפני שנכנסו למחנה צפינו בסרט בדיבוב לעברית על תקופת השחרור של האסירים היהודים מאושוויץ. משם התפצלנו לביתנים השונים, שלכל אחד מהם סיפור משלו. בשלב זה, נותר לנו רק להסריט בראש סרט מלפני 60 שנה, כשהדמויות "המשחקות" בו פוסעות בשבילי המחנה, מציצות מהחלונות ומביטות בנו בעצב אין סופי.

בביתנים הוצגו בפנינו ערימות חפצים שגזלו הנאצים מהיהודים שבאו למחנה - ק"ג על גבי ק"ג של זוגות משקפיים, נעליים, שיערות, כלי בית, מברשות.

ביקרנו גם במשרפה היחידה שהייתה במחנה. רוב המחנה נשאר כשהיה. בביתן חשוך (ביתן מספר 27) התכנסנו לאור נרות בלבד, כדי לאזכר את בני משפחותינו שנספו בשואה. האווירה האינטימית הייתה עצובה מאוד וריגשה את כולנו. כמה מאיתנו קמו בתורם כדי לאזכר את בני משפחתם ובכך לחלוק להם את הכבוד שהם ראויים לו.

לאחר הסיור המקיף באושוויץ 1 נסענו, מרחק של לא יותר מ-5 דקות, לאושוויץ בירקנאו. בדרך עברנו על גשר שמתחתיו הסתעפו מסילות הרכבת ששימשו את הנאצים בזמנו, וחלקן כיום משמשות לצורכי תחבורה לכל דבר.

ככל שקרבנו למחנה גברה ההתרגשות. כשהגענו, ניצב בפנינו המחזה המפורסם מהתמונות – מגדל השמירה המוארך שדרך הפתח הקטן במרכזו אפשר היה להשקיף אל פנים המחנה. מכיוון שלא הסתפקנו במחזה שכזה, עלינו למגדל השמירה ותיצפתנו מגבוה על כל המחנה. ראינו משם שורות מסודרות של ביתנים, בחלקם שלמים ובחלקם הרוסים לחלוטין. בשל גודלו העצום של המחנה, שבו ניספו קרוב ל-2 מיליון יהודים, לא יכולנו לראות את קצהו, אפילו מהגובה. כשנכנסו למחנה ביקרנו בכמה ביתנים שלא נהרסו, ביניהם היה הביתן בו עשו האסירים את צרכיהם, ביתן הלינה שלהם.

המשכנו לצעוד לאורך השורות וגדרות התיל, עד שהגענו לרמפה, בה נערכה

 הסלקציה ושם הוחלט מי מהאסירים ישלח להשמדה מיידית ומי מביניהם ישלחו קודם לעבודה במחנה ואז להשמדה. גם פה, כמו במאיידנק, כל כל מוריק ושליו עד שקשה לקלוט שנערך כאן רצח המוני. צעדנו לאורך פסי הרכבת ומשם המשכנו אל מרכז "קנדה". לאחר מכן המשכנו אל הסאונות, בהן הוצגה תערוכה של תמונות משפחתיות שנשאו עימם הניספים.

לקראת סופו של היום הגדוש, התכנסנו שוב כדי לערוך טקס שכבתי. בפעם האחרונה לטיול זה לבשנו את חולצות המשלחת שלנו, אחזנו בוורדים ובדגלי ישראל, ענדנו את סיכות הדגל ושרנו את "התקווה".

אני זוכרת שהכרחתי את עצמי ללא הרף להרים עיניים מהקרקע ולהביט על הכל, לספוג עוד, את המראות והריחות, לא להשמיט אף פרט – כדי שיהיה מה לספר גם לסבתות...

בסופו של אותו היום, כשפסעתי יחד עם הקבוצה אל פתח המחנה בדרך החוצה, הרגשתי חום מפתיע בגב. הסתובבתי ומצאתי עצמי עומדת מול שמש בוהקת, שקרניה קרצו לי מבעד לעצים הערומים והדקיקים, כאילו הבטיחה לי שהכל בסדר עכשיו ואין מה לדאוג – זוועה כמו זו שידע אושוויץ לא תחזור על עצמה לעולם.