שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    בסך הכל מלחמונת

    כשאנשי המילואים ביקשו להכריז על "חומת מגן" כמלחמה, הצבא סירב. למה עכשיו הוא מסכים? בגלל הכסף

    הסיפור הבא כולו אמיתי. הדמויות אמיתיות, ההחלטות, ההליכים. הוא מובא כאן בשל הגיוס הצפוי של רוב מערך המילואים בקיץ הקרוב למשימת ההתנתקות.

     

    בפסח 2002 מתפוצץ מתאבד במלון פארק. 48 שעות אחר-כך נמצאת כבר חטיבת מילואים בתוך אחת הערים הפלסטיניות. העיר בעוצר. בימים הבאים יתמקם גדוד מילואים מהחטיבה בבית ספר בעיר, כדי לא להימצא חשוף לירי ולמזג האוויר הגשום והקר. במשך חודש ימים סורקים אנשי המילואים את הבתים, נתקלים בחמושים ומוצאים במאות מהם חומרי חבלה, נשק ואמל"ח אחר.

     

    ממש באותו הזמן מנסים ארגוני המילואים להביא בפני שר הביטחון בקשה שיפעיל את "חוק הארכת מועדים", שיאפשר ל-30,000 מילואימניקים שגויסו בצו 8 לדחות תשלומים, קנסות וחובות אחרים עד לאחר שיחזרו מהמלחמה. המדינה והשר מסרבים. הם טוענים שזה לא היה גיוס בצו 8 אלא ב"צווים חריגים". העניין מתגלגל עד לפתחו של בג"ץ והשופט חשין מחזק את ידיה של המדינה. זו לא הייתה מלחמה הוא קובע, אלא "מלחמונת". עוד טוענת המדינה בבג"ץ שאנשי המילואים ברמאללה "שירתו קרוב לבית", ובכלל ב"חומת מגן" "לא היה גיוס כללי, תקופות הגיוס היו קצרות, היו חופשות, הייתה תקשורת סלולרית שאפשרה קשר עם העורף "באופן פשוט יחסית". בקיצור סתם מלחמונת.

     

    בסוף אפריל הסתיים מבצע חומת מגן. גדוד המילואים, כמו גדודים רבים אחרים, פינה את בית הספר, ואנשיו חזרו לחייהם. אבל באחת הערים היו מי שלא חזרו לחייהם.

     

    לא חלפו מספר ימים והפלסטינים החלו להגיש תביעות על נזק לרכוש. למען הדיוק, יותר מ-3,000 תביעות ובהן פירוט בתים ומוסדות שצה"ל סרק. 400 תביעות כאלה נידונות בימים אלה בבתי משפט אזרחיים בישראל. הפלסטינים טוענים כי נגרם נזק, הושחת רכוש, נגנב ציוד וכו'.

     

    ובכן, מה עושה מדינת ישראל? הרי לא הייתה מלחמה, היא קבעה, אלא "מלחמונת". והיא הרי לא רוצה לאפשר למילואימניקים שלה לדחות תשלומים ולא רוצה להודות שהם גויסו בצווי חירום, מחשש שזה יעלה לה קצת כסף.

     

    המדינה מורה לצה"ל לשלוח את מצ"ח לחקור. מצ"ח פונה אל מפקדי המילואים והאנשים הטובים מספרים לה את שעבר עליהם ב"מלחמונת". מצ"ח כותבת עדות ולוקחת מהם גם תצהירים. הם כמובן משתפים פעולה כי אין להם מה להסתיר, אבל עושים זאת ללא יעוץ משפטי, ללא הבטחה לחיסיון על עדותם ועל זהותם, ללא אזהרה שעדותם עלולה לעבור לידי הצד הפלסטיני וללא הסבר על משמעותה של תביעה אזרחית בגין פעולה צבאית.

     

    ואכן, מצ"ח מאשרת בחקירתה כי לא הייתה פגיעה בבית-הספר וצה"ל מודיע לפלסטינים. הללו פונים מייד לתביעה אזרחית. מצ"ח והפרקליטות הצבאית מעבירות עכשיו את כל חומר החקירה לפרקליטות המדינה. מכאן הדרך קצרה, וכל חומר החקירה של מפקדי המילואים מועבר – שימו לב - גם לידי הצד התובע – הפלסטיני. בישראל של היום יש חיסיון רק על תחקיר מבצעי, לא על חקירת מצ"ח.

     

    כך נמחק למעשה כל ההליך הפיקודי בצה"ל. גם ההליך המשפטי הצבאי. הצבא שבו הם שירתו ב"חומת מגן" לא חושב שבוצעו עבירות על פקודות הצבא ובית הדין הצבאי לא מתבקש לשפוט אותם. אבל מנגד הם נדרשים על-ידי פרקליטות המדינה לבוא להעיד.

     

    עוד כמה ימים חולפים, ונקבע גם תאריך למשפט. עכשיו מוזמנים קציני מילואים בכירים לחקירה נגדית בידי הצד הפלסטיני, בבית משפט ישראלי. אין להם ייצוג משפטי. הצבא שקרא להם בצו 8 (ומתכחש להיותו צו חירום) כבר לא מייצג אותם. הוא פשוט העביר את החומר לפרקליטות ומשם לצד הפלסטיני.

     

    המדינה ההגונה שבה משרתים המילואימניקים שלנו "שכחה" לתת להם יעוץ או ייצוג משפטי. היא גם "לא שמה לב" שבכך ש"חומת מגן" לא הוגדרה "מלחמה" בידי אותה מדינה ומחוקקיה, היא אפשרה למעשה, על פי חוק, לפלסטינים - לתבוע נזקים. כאילו לא די בכך שסיכנו את חייהם במשך חודש ימים אחרי הפיגוע הנורא במלון פארק, נאלצים עכשיו המפקדים ללכת ולשמור על עכוזם ועל טוהר כפיהם מול מי שאירחו בבתיהם את אמצעי הלחימה שנאספו במהלך המבצע.

     

    בימים אלה כשבחלם הישראלית מעמיקה ההבנה של משמעותן של אלפי התביעות הפלסטיניות (יותר מחצי מיליארד שקל), היא מנסה להעביר תיקון לחוק, שיאפשר לשר הביטחון להכריז על "חומת מגן" כעל מלחמה, או לפחות על אזורים מסוימים כעל אזורים שהייתה בהם סיטואציה מלחמתית, כדי שהחוק יפטור את ישראל מאחריות. אם לא תעשה כן, היא תצטרך להוכיח בבית המשפט מול כל תביעה ותביעה את טענתה לסיטואציה מלחמתית ולהביא ראיות ועדים. ואיך ימצאו את כל אלה אחרי הכאוס של המלחמה, ואיך יחשפו את החיילים שלנו בבתי משפט, ואיך ישמרו עליהם שלא ייגררו אחר-כך לבית הדין הבינלאומי?

     

    אז תגידו: לא די ששלחתם אנשי מילואים למלחמה בלי ביטוח להם ולבני משפחותיהם (החוק התקבל רק במאי 2002, אחרי שנקברו חללי הקרב בג'נין), לא די שדחיתם את הבקשה הצנועה להכיר בכך שאנשי המילואים גויסו בצו 8, עכשיו אתם גם מפקירים אותם לענות בבית המשפט לתביעות נזיקין של הצד הפלסטיני כאילו זו הייתה המלחמה הפרטית של הסבתא שלהם? וצה"ל? ומשרד הביטחון? והפצ"ר? והמדינה ומחוקקיה? איפה הם בדיוק נמצאים בסיפור הזה? והאם זהו בעצם מודל המילואים החדש שהמדינה מכינה לחייליה?

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים